תקופת השופטים- רקע

תקופת השופטים החלה מאז התחלת כיבוש הארץ וההתנחלות ועד לזמנו של שמואל הנביא, השופט האחרון, תקופה שנמשכה כ- 300 שנה. ניתן להבין גם מהמקרא שכיבוש הארץ לא היה כיבוש של ממש וההתנחלות לא הייתה מוחלטת על כל הארץ ויש לא מעט הגזמה על מידת הניצחון בכל התגרות מלחמתית וכן גם יש להניח שיש גם הגזמה על מידת ההרג וההשמדה שכביכול נעשתה פה ושם כפי שמסופר. היו שלושה מקרים כאלה שקרו בדרכם של ישראל לתוך כנען ושסופר עליהם כעל הוראה להשמדה מוחלטת. בפעם הראשונה זה קרה בזמן שהעמלקים זנבו ופגעו בבני ישראל בצאתם ממצרים ובהיותם במדבר סיני. בפעם השנייה, במלחמה על יריחו העיר יריחו המבוצרת, והראשונה בכיבוש הארץ ובמטרה ליצור דוגמה המטילה פחד ויראה מסביב. בפעם השלישית  במלחמה על העיר העיי  וכנראה משום שהניסיון הראשון לכבוש את העיר לא צלח. נראה שיש היום עדויות ארכיאולוגיות שהכן הערים יריחו והעיי נחרבו כליל. נתן להבין מהעדויות ההיסטוריות שההתייחסות כלפי הערים האלה היה חריג  אבל לנוכח משך ההתנחלות נראה שהיא הייתה יחסית נוחה וכלל לא אכזרית.

והסיבות לכך הן:

  1. הערכים- העם הישראלי במצרים נאלץ לחיות בתנאים של כניעה ועבדות והנטייה הנפשית הזאת נטבעה בנפשו במשך מאות שנים במצרים. במדבר סיני הוא שוחרר מאותם הכבלים הפיזיים ובמקומם הוא נכבל נפשית ורוחנית, מתוך רצון/אי- רצון בכבלי ערכי הדת והתורה ובהם הציווי "אהבת לרעך כמוך  (…) ויקרא פרק יט' 34 "כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ–כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:  אֲנִי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם". לא ייתכן שהערכים אלה לא השפיעו על דרך ההתנהגות ולא מנעו את האכזריות שלא לצורך במלחמה. את האפיון הערכי הזה העם היהודי שומר מזה 3500 שנה ועד עצם היום הזה במלחמות.
  2. ההתנחלות- עיקר מעיינם של בני ישראל היה להתנחל בארץ ולא לכבוש לגרש ולהרוג. ואכן הם וויתרו לגבעונים אשר הצליחו בערמה לחלץ את עצמם מפני פגיעה או כיבוש. כך נשארו במרחבי הארץ איים של כנענים יבוסים או פלשתים ואחרים שלא הפריעו להתנחלות הכללית או שלא היה טעם להקדיש מלחמות כנגדם.
  3. 'מלכות האלוהים'- בני ישראל בכל תקופת השופטים היו עוד מחד גיסא חדורים ומצפים לעזרה משמיים ולנסים, כמו שהתרגלו לחשוב במדבר סיני ועל כך יחזקאל קאופמן בספריו על תולדות אמונה היהודית קרא לזה תלות ב-'מלכות האלוהים'. מאידך גיסא בני ישראל  לאחר ההתנחלות הייתה להם הרגשה טבעית של רווחה גדולה ושל  'איש תחת גפנו ותחת תאנתו' וזאת לאחר הסבל הגדול של העבדות במצרים ושל הנדידה במדבר.

הרגשת  השקט והשלווה לא ערכה הרבה זמן. החלו להגיע הצקות ולחצים מצד העממים שבקרבתם התנחלו וכן מאלה שמעבר לגבול. לא הייתה כל הנהגה כללית ושלמה.  הלחצים המקומיים שנוצרו גרמו לכך שעלו  והתבלטו מנהיגים מקומיים שהתקוממו והגיבו במלחמה. כאלה נודעו שני עשר. הבולטים שבהם היו : עתניאל בן קנז, אהוד בן גרא, שמגר בן ענת, דבורה אשת לפידות, גדעון, ייפתח הגלעדי ושמשון הגיבור. כולם היו נחשבים כשופטים בשעתם.  מלבדם היו גם שניים אחרונים: עלי הכהן ושמואל הנביא, הם היו במעמד מנהיגים בעלי השפעה רוחנית בלבד. בזמנם הלחץ של הפלשתים הלך וגבר והיו גם מלחמות שלא צלחו. בזמנו של עלי הכהן קרה שהפלשתים שבו את ארון הברית משדה הקרב ושהיה אמור להגן על לוחמי ישראל. לאחר זמן (7 חודשים) הפלשתים החזירו את ארון הברית מחשש להחזיק אותו אצלם. בזמנו של שמואל הלחץ הפלשתי גבר והעם זעק שהוא רוצה מלך ולא שופט חסר אונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s