משה על אמת כל מה שלא ידעתם

משה התינוק נאסף, ע"י בת פרעה, מן התיבה שעל היאור. הוא גדל והתחנך בבית פרעה לפי התרבות האלילית המקומית. בעצם, גם בני ישראל בכללותם היו כבר שקועים עמוק באותה תרבות, מעשה "העגל" מעיד על כך. מן הסתם זקני העדה שמרו על המסורת של האבות ושל אל- עליון. משה גדל כנסיך. הנסיכים במצרים גדלו והתחנכו על- מנת למלא תפקיד בשלטון. משה כאיש עברי היה מנוע מכך והוא התחנך כדי לדעת. חכמי מצרים ומכשפיה נקראו חרטומים ואילו משה שכל תכליתו היה לצבור מידע ולהצטיין היה גם הוא במעמד של חרטום. במבחן ההתמודדות, בהמשך השנים, הוא גבר על חבריו והוכיח שהוא הגדול מעליהם.

משה ביקר לעיתים אצל משפחתו ואחיו בני עמו. באחד הביקורים, בדרכו, הוא נתקל באיש מצרי מכה איש עברי. משה מתערב והמצרי נהרג. משה מטמין אותו בחול לבל יודע הדבר. בביקור נוסף התברר לו שהשמועה על כך הגיע לבית פרעה המבקש להורגו. משה נאלץ לברוח ממצרים למדבר ועד לארץ מדיין. משה, החרטום הגדול, בבורחו ממצרים נשא איתו מטען כבד. מחד הוא נשא בראשו מסה גדולה של ידע. ומאידך הוא נשא בליבו סערה גדולה של רגשות וכאב כלפי בני עמו שהרי , עובדה, הוא הרג את המצרי. האירוע שקרה לו היה בלתי צפוי והסערה שהתחוללה בקרבו העלתה את השאלה- מה עושים? במצב זה הוא הגיע לכלל מחשבה והחלטה שהיא לגמרי מהפכנית בחייו, דהיינו להתחיל לחשוב, לתכנן ולעמול כדי למצוא פתרון. בתכנון היו לו חמישה שלבים של פעילות, ועבודה רבה בטרם התחלת המשימה הגדולה של "יציאת מצרים":

  • א. הוא חייב לחשב מראש כיצד ואיך להשפיע על פרעה. כיצד להביא אותו ליראת אלוהים של ישראל. כיצד לנצל תופעות טבע כאמצעי ענישה מכוח האל של העברים, כיצד לנבא מראש על הופעתה של מכה- מגפה. לבסוף הטיעון הראשוני של שלושה ימים להתפלל במדבר והרי, פרעה, יכל לדעת  לדעת שהמדבר לא יוכל להחזיק את בני ישראל וגם הוא יכול בקלות להחזיר אותם.
  • ב. הוא צריך לבנות ערכי דת הנובעים מרוחו ומרצונו של הבורא והנוגדים את כל פולחן האלילות המצרית שהם שקועים בו. ערכי הדת יהיו כוללים חוקים, מצוות, מועדים וחגים וכל דרך היחסים שבין אדם לחברו ושל בין אדם לאלוהיו. העם העברי חייב ללמוד ולדעת את כל החוקים האלה וגם שתהיה לו אפשרות ללמד את הבנים לכן כתב החרטומים (ההירוגליפי) הוא לא עונה לצרכים והוא לא נגיש. לכן היה עליו על משה להמציא את כתב האלפבית.
  • ג. הוא חייב להכיר את המדבר מקום המעבר של בני ישראל, את כל מה שיש בו: מקורות המים, הטבע והצמחייה, החי, הדרכים והשבילים, המעברים בים וביבשה, ההרים ובייחוד מקומו של הר סיני אשר בו יתקיים האירוע הגדול של קבלת התורה.
  • ד. הוא חייב לדעת ולהכיר את הארץ המובטחת על המשאבים השונים שבה והשונים מאלה שבמצרים: עונות השנה, התלות במטר השמים, הצומח והחי, וכל זה על- מנת ללמד את בני ישראל בטרם עת ולהזהירם מראש על דרך התנהגותם.
  • ה. לבסוף, אם יזכה הוא עצמו, להגיע לכך, כיבוש הארץ המובטחת וחלוקת השבטים בה בבואם אל המנוחה והנחלה.

כל ההכנה העצומה הזאת שהיה על משה לבצע במדבר ארכה כ-40 שנה. ההחלטה הגורלית שמשה נטל על עצמו לא צמחה והתפתחה אלא נפלה עליו כרעם ביום בהיר בשל הזעזוע שקיבל מן הסיכון שהיה נתון בו והבריחה שנכפתה עליו. עד לאותו רגע אין כל רמז דק במקרא על יחסו והרגשתו של משה לסבל של בני עמו. אלמלא האירוע הוא היה ממשיך לצבור מידע, חוכמה וכישוף כגדול החרטומים, ובני ישראל היו ממשיכים להיטמע ולהיעלם מן המפה. רק אחרי ההחלטה שמשה קיבל האלוהים מגבה את דרכו בשליחות שהוא נטל על עצמו ומעניק למשה את ההשראה הדרושה, בכתיבתה של כל התורה  ובתכנון של כל המהלכים הצפויים במדבר. ורק כשהכל היה כבר מוכן ובשל מתגלה אליו האלוהים בפעם הראשונה מתוך הסנה ומצווה עליו "לכה, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים".

פרק 1: משה הגוי

אנחנו יודעים מן המקרא, מן התורה, שבני ישראל נאנקים וסובלים קשה תחת השלטון של פרעה מלך מצרים. פרעה מכביד את עולו יותר ויותר על בני ישראל וגוזר עליהם להשמיד את כל הבן הילוד. משה העברי, שכולם יודעים על כך, חי כנסיך וכחרטום גדול בבית פרעה וכבר הגיע לגיל 40. פתאום מתרחשת התקלה הנוראית על משה, שבה הוא נאלץ להרוג את המצרי אשר הכה את העברי. היוצא מכך הוא שמשה נאלץ לברוח ממצרים. התקלה הזאת מביאה את משה לידי זעזוע קשה ולהרבה מחשבה אפולוגטית של הצטדקות "מה היכולות של עצמו וכיצד הוא היה יכול להימנע או להועיל?" הוא מתחיל לרקום תוכניות דמיוניות הכרוכות בהשקעה רבה, בתכנון ובמאמץ עצום מצידו. וכאן צצה בו המחשבה מתוך התגלות שכנראה התקלה שנפלה עליו לא הייתה מקרית אלא אות מצד האל של ישראל כדי לצור שינוי וכי האות מכוון אליו ומכאן גם מתחילה ההשראה והדחף עליו שיש כוח של אל מאחוריו המאיץ בו למלא את שליחות ההצלה של בני עמו. בד בבד עם קול הפעילות העוצמתית שהוא לקח על עצמו מופיעים רגעים של חוסר בטחון ואלה באים לידי ביטוי במקרא כמו ליד הסנה: "מי אנוכי שאלך אל פרעה" "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי:" "בי ה', לא איש דברים אנוכי… כי כבד פה וכבד לשון אנוכי" " בי ה' שלח נא ביד תשלח". מעצם אפשרות הביצוע הגדול, כמובן, שלכל החששות שמשה מעלה הן צפויות וטבעיות. מחד גיסא משום שמשה לא התכונן בחייו להיות מנהיג ושולט. ומידך גיסא, משה התחנך מילדותו בתרבות המצרית והיה מודע לאלילים שלהם. וכן גם לכוח והיכולת שלהם. הדבר הזה ברור ומוכח מעצם הצלחתם של המצרים במלחמות ומעצם כוחם וחוזקם הגדול לעומת העברים המסכנים המצויים בשיא שפלותם. אין ספק שהארון דרש ממשה לעבור ולהאמין באל של אבות ישראל ואולם רק התקלה שקרתה למשה גרמה לו להבין את השינוי המתבקש מכורח המציאות החדשה.

האמונה בה' מחייבת אצל כל מאמין לחשוב למה ה' בחר במשה ולא בהארון אחיו שומר המסורת ודווקא במשה שחי עמוק ארבעים שנה כל כולו בתרבות האלילית המצרית, ודווקא אותו הוא בחר לקרב  אליו ולמלא את השליחות הגדולה לשחרר, ולהציל, להושיע ולגאול את עם ישראל ולבנות עליו דת ותרבות חדשה? ומה ה' היה חושב היום על היחס הדוחה של הרבה מאמינים לאחיהם המתבוללים מכורח המציאות שהם שקועים בה?

פרק 2: משה והעם המתבולל

בקריאת המקרא, ספר שמות בתחילתו, אנו מודעים שבני ישראל במצרים הלכו והתרבו בקצב בלתי רגיל  "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם". פרעה מלך מצרים החל מאוד לחשוש מההתרבות הזאת ולא בכדי, כי רק לא לפני הרבה זמן המצרים נהלו מלחמה קשה נגד הפולשים הזרים, החיקסוסים. אשר פלשו והשתלטו על מצרים במשך מאה וחמישים שנה, עד שהצליחו לגרש אותם. העברים לא הופיעו במצרים  כפולשים ולא ככובשים. לכן הם לא גורשו ולכן הם נוצלו בעבודות בנייה נרחבות. ההתרבות הבלתי רגילה שלהם העלתה את החששות אצל פרעה והוא רצה לעצור אותה ע"י הכבדה על העבודה, ע"י הטלת מצב של עבדות ולבסוף גם ע"י הריגה כל ילוד זכר. לאחר הניצחון במלחמה וגירוש החיקסוסים, חלה תקופת פריחה גדולה במצרים. המלכים הפרעונים ביקשו לפאר את עצמם ואת הצלחתם בבנייה נרחבת של ערים היכלות, ואנדרטאות לשם כך. טבעי הוא שהעסקתם וניצולם של בני העם העברי שאינו קשור למערכת החקלאות של הנילוס, הוא מהווה גורם חשוב ונחוץ ביותר.

יש לזכור כשיעקב ובניו וכל אשר לו ירדו למצרים מפני הרעב בכנען. מספרם הסתכם בשבעים נפש. חלפו מאז כ-200-300 שנה (במקרא צוין 430 שנה שלדעת הפרשנים הכוונה היא החל מזמנו של אברהם). והנה מתברר שמספרם בעת היציאה ממצרים עלה כמסופר במקרא לשש מאות אלף רגלי לבד מטף, כלומר ילדים נשים וזקנים ועוד יותר גם "ערב רב "(מצרים) יצא עימם. המספר המלא יכול להגיע עד   ל-2 מליון נפש, זהו מספר מוגזם לפי כל קנה מידה סטטיסטי. אפילו אם נניח שהמספר הזה הוא אינו נכון, אי אפשר להתעלם ולא להתייחס להדגש הביטויים של המקרא, מצד אחד "פרו וישרצו וירבו ויעממו מאות מאוד, ותמלא הארץ אותם" ומצד שני לחששות של פרעה והגזרות הקשות שגזר. הכיצד התרחשה ההתרבות הבלתי טבעית הזאת? יש כמה אפשרויות:

  • א. ריבוי בילודה
  • ב. ריבוי מנישואי כמה נשים, פוליגמייה
  • ג. ריבוי מנישואי תערובת, התבוללות מלשון ימינו.
  • ד. עצם הגזרה שהייתה מכוונת לשני בני הזוג מהעם העברי, דווקא גרמה לריבוי של נשואי תערובת. וזו הייתה המטרה של פרעה.

נשואי תערובת, מכיוון שהמסורת של בני ישראל הייתה זעומה, ללא תורה ותרבות ומסתכמת בהארה של אל- עליון שהייתה לאברהם, וסיפורי האבות. לעומת המסורת השורשית הפולחנית והאלילית של המצרים. במצב זה ובתנאי הקיום הקשים, של בני ישראל הטמיעה של בני ישראל היא מובנת ומתבקשת. באגדה של פסח צוין האיום הנשקף לולא ההצלה שביציאת מצרים.

יעקוב ובנו ירדו למצרים משום שיוסף ביקש ובגלל הרעב בכנען. הם לא חזרו לכנען לאחר שנות הרעב וגם לא לאחר מות יוסף. בכל אותו הזמן היה קל לחזור ולעלות ארצה, הם לא עשו זאת משום כורח המציאות הנוחה שהייתה להם. חלפו השנים והמציאות השתנתה לגמרי. משה עמל קשות מתוך ההשראה האלוהית והוא הצליח להוציאם. הוא ידע טוב מאוד כמה שרבים הם  אך הוא לא ידע על כל הערב רב המצטרף אליהם, והוא ידע טוב מאוד שככל ומספר היוצאים גדול יותר כך הקשיים עליו במדבר גדולים ועצומים יותר. הוא לא בדק ולא דרש להגביל את היוצאים באיזו מידה של "כשרות" הם נמצאים, הוא לקח עמו את כולם, גם את כל המצרים  ה"ערב רב" שהצטרפו. ולמה המצרים הצטרפו? זאת מכיוון שהמספר של נשואי התערובת של היוצאים ממצרים היה גדול. לכן "הערב רב" הוא ביטוי לכל אלה המצרים הקרובים לכל אותם נישואי התערובת. הראיה הנוספת לכל זה מופיעה בפסוק הבא, בעקבות היוצאים, המציין שהם קיבלו כלי כסף וכלי זהב ושמלות מהמצרים (שמות יב פס' לה-לו). כל הקבלה הזאת מעידה מצד אחד על היחסים הטובים של בני ישראל עם תושבי מצרים, גם כתוצאה של תופעת נישואי התערובת וכן גם התחושה הנפוצה שהייתה כאילו יש ביציאה הזאת משום חג גדול במדבר.

מתי  מתרחשת ההתבוללות של בן תרבות אחת לבן תרבות אחרת? הדבר קורה כאשר הוא מהווה מיעוט קטן ונחות אל מול תרבות גדולה ומוחצנת כאשר התרבות הגדולה היא נוחה ומתקרבת לתרבות שלו וכאשר תנאי הקיום הם נוחים יותר מאשר במקום אחר. אין מפלט מן המגע האנושי ואין מפלט ואין מנוס מהתרחשות של יחסי קירבה זהו כורח המציאות. אין להאשים אף אחד על מה שקורה בכלל ועל מה שקורה לו כפרט. האנשים המתבוללים, מתבוללים בעל כורחם ומכורח המציאות שהם נמצאים בה. הם כולם שייכים לעם ולא משנה באיזו רמת שייכות מחשבתית. ה' לקח את משה הגוי להציל ולגאול את עם ישראל ומשה עשה בדיוק אותו הדבר כרצון ה'. לאסוף ולקחת את עם ישראל ואת כל הגויים המצטרפים אליו בלי לבדוק בציציות ולהכניסם תחת כנפי הרוח של עם ישראל.

פרק 3: משה- יציאת מצרים

משה, לאחר ההתגלות בסנה, הוא חוזר למצרים בדחילו ורחימו.  הוא ידע שהמשימה שהוא נוטל על עצמו היא גדולה וקשה מאוד והיא תדרוש ממנו מאמץ מנטלי גדול כדי לשכנע ולהשפיע. לכן, מופיעים אצלו פה ושם היסוסים ופחדים וגם משום שהאמונה באל עליון היא למעשה חדשה אצלו. משה נעזר בהארון אחיו, הן אצל בני עמו והן אצל פרעה. יש להניח שהארון כבר הביא את הידיעה לזקני ישראל על אחיו משה החרטום הגדול שהרג את המצרי וברח למדבר, ועכשיו חזר כשה' לצידו הוא מבקש לעשות למען עמו. משה הסתייע באותות כדי לשכנע את זקני ישראל שהוא בר- יכולת. במפגש אצל פרעה הסתייע גם באותות ובכישוף על ידי הפיכת המטה לתנין. חרטומי מצרים עשו גם הם ואולם התנין של משה בלע את יתר התנינים.

אם הרמב"ם אומר שאין ניסים בטבע בספרו מורה נבוכים, הרי מה שאנו מכירים, דרך האמונה והנס הוא גם ניתן להבינו על דרך השכל עם שינוי מה, על מה שקרה. בראיה מחשבתית שכלית והגיונית אפשר להבין שבמצרים מתרחשות מגפות מפעם לפעם. משה יודע זאת היטב ומה שעליו לחשוב ולהתכונן הוא איך להשפיע על פרעה שיתחיל להאמין שכל מגפה ומגפה היא למעשה מכה שאלוהי העברים גרם לכך כלחץ  ועל מנת שפרעה יאפשר לבני ישראל להתאסף במדבר שלושה ימים לחוג ולהתפלל לכבודו,  האל של ישראל. כמובן שלא היה קל לשכנע והיה צריך שתקרה עוד מגפה ועוד מגפה. היה צריך גם שמשה ידע ויחוש איזו מגפה גוררת מגפה אחרת על מנת להתריע מראש את פרעה ולהזהירו מהו רצון האלוהים של ישראל. לבסוף היה למשה שיקול ויתכן שהוא הכריע את הכף. הוא אמר לפרעה שהאירוע במדבר הוא גדול וחשוב לאלוהי ישראל ולכן היציאה היא לשלושה ימים הוא מחייב את היציאה של כולם. מצד שני הרכב של פרעה יכול בקלות להגיע למקום ולהחזיר את כולם. פרעה נאות למשה ובני ישראל יצאו בחפזה לדרך. משה מוביל את בני ישראל במדבר בדרך ובכיוון אחד כדי ליצור הטעייה ולאחר מכן הוא משנה כיוון ומוביל אותם ישר אל אותה נקודת  מעבר ימית המתאפשרת כתוצאה ממשב רוח כדים חזקה המבקיעה לזמן מה את הים. פרעה אכן הוטעה וכשהתבררה לו הטעות יצא עם רכבו להחזירם. החישוב של משה, לפי מה שהוא בחן ולמד כשהיה לפני כן במדבר היה מדוקדק להפליא. פרעה הגיע וניתקע באמצע כשהים חזר ושטף את רכבו, המעבר דרך כריעת הים העניק למשה שני הישגים בעלי משקל גורלי גדולים:

  • א. מניעת היכולת של פרעה לרדוף אחרי בני ישראל במדבר באמצעות כלי הרכב שלו שאבד בים.
  • ב. מניעת של כל אפשרות מרדנית של בני ישראל, לחזור למצרים, בשל התנאים ותלאות המדבר הקשים.

בדרך להר סיני

אחרי חציית ים סוף, המטרה הייתה להגיע להר סיני. משה נתקל  בבעיה של חוסר מים הרבה יותר ממה שהוא חשב וצפה. משום המספר הגדול של "היוצאים" וה"ערב רב". במקרא מסופר על דרך הנס- שהכה בסלע ויצאו ממנו מים. סביר להניח שהמעבר ממקור מים אחד לשני, נעשה במקוטע. בדרכם הארוכה, בני ישראל נתקלו בשבט בדואי הנקרא עמלק. השבט הזה זינב בישראל ופגע בהם ולא היה קל להתמודד כנגדו ולהרתיע אותו, משום שבני ישראל לא היו כלל מוכנים גופנית ונפשית. ההליכה הארוכה במדבר הגיעה לידיעתו של יתרו חותן משה במידיין. והוא הגיע למשה והביא עמו את ציפורה אשתו ושני בניו גרשם ואליעזר. משה נאלץ לעזוב אותם במידיין בזמן שהוא הצטרך לחזר למצרים. בהזדמנות זאת ולנוכח מה שהוא ראה, יתרו יעץ למשה להוריד את הלחץ אשר היה עליו ולחלק תפקידים ולהאציל סמכויות.  הכן משה מיהר ליישם זאת.

מתן תורה

הר סיני נמצא בחלקו הדרומי של חצי האי סיני. ההר גבוה ומרשים, פסגתו מגיעה לגובה של 2640 מטר. וממנה נשקף, בעלות השחר, מראה מקסים למרחקים מזרחה. כל האירוע הגדול והמכונן שיראה שם לא יראה באופן מקרי ופתאומי. הוא כרוך בחשיבה רבה ובהכנה תכנונית של משה בעת שהיה במדבר.  אנו מודעים מן המקרא על עוצמת התכנון מתוך ציונם של שלושה דברים:

1. על הפקודות ועל ההזהרות, אשר חוזרות ונשנות, שאסור באופן מוחלט לעלות בהר מעבר לקו מסוים. כל המנסה לעלות דינו מיתה , יש להניח שמשה העמיד פקחים לשם כך.

2. על החובה המוטלת על כולם במשך יומיים להתכונן ברחיצה, בטוהרה בלבוש ובהופעה של קדושה לקראת האירוע הגדול ביום שלישי.

3.שמיעת קולות השופר והרעמים מההר למעלה, והוא פרץ דווקא ובהפתעה ביום שלישי מוקדם בבוקר כשעוד בקושי קמו משנתם.

כל הפקודות והפעולות אשר בני ישראל קיבלו ונצטוו לעשות נועדו לא רק בכדי לקיים ולאפשר את המאורע הגדול והמכונן של מתן תורה אלא גם, לאפשר למשה את היכולת לבצע אותו, על כל מה שנדרש מאחורי הקלעים, בצורה חופשית וסודית וללא כל גילוי והפרעה, כמו הצורך בהעלאת קבוצת בעלי השופרות והתופים מבעוד מועד למעלה על ההר וכן גם בעלייתו הוא עצמו אחר כך לצורך הכנת הלוחות.

הכנת הלוחות

לאחר האירוע הגדול והמכונן של השמעת הדיברות. משה נקרא לעלות להר למעלה כדי לקבל את הלוחות.  צוין שהוא שהה למעלה 40 יום ו40 לילה. המספר 40 העגול, נחשב מבחינת נומרולוגית כמצב של שינוי בטבע. כמו לדוגמא: במבול, שנות ישראל במדבר, וכן גם גם פרקי שנות החיים של משה. מכל מקום השהייה למעלה היא מאורכת ולא יכל להיות כל הסבר ראלי לכך, מחוץ לצורך של משה לעבוד ולהכיל את הלוחות. השהייה הארוכה למעלה גרמה ליאוש למטה. והעם היה זקוק להסתייע "בעגל הזהב"- סמל האלילות המצרית, כדי לדעת מה יהיה איתם. משה יורד מלמעלה ורואה את הפולחן האללי והוא כועס, שובר את הלוחות, מעניש, ולאחר הסליחה הוא עולה שוב למעלה, לחזור שוב על אותו הזמן ועל אותה העבודה, בהכנת הלוחות החדשים. משה יורד עם הלוחות ומרגע זה מתחיל פריצתה של תרבות עם ישראל על ערכיה הנאצלים.

הר נבו

לאחר מתן התורה בהר סיני, היה נדמה כאילו המשך המהלך במדבר קרוב להסתיים ואולם קרו שתי תופעות שהניעו את משה לחשוב אחרת. התופעה הראשונה הייתה בשילוח 12 המרגלים, שהם הנציגים של השבטים, לראות ולהכיר את הארץ ולהתרשם ממנה. ההתרשמות שלהם גרמה להרגשה של חוסר אונים. התופעה השנייה הייתה, בניסיון שהתרחש לאחר מכן. היו כאלה שבקשו לנסות ולהתחיל לכבוש, אבל הם נכשלו. משה הגיע למסקנה ומחליט שהיוצאים ממצרים אינם מוכשרים מבכינת גופנית ונפשית לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. לכן יש להכין את הדור הבא. הזמן התארך לעוד כ40 שנה. לבסוף משה ממשיך להוביל ועוקף בדרכו אל הצד המזרחי של ים המלח,  כובש בדרכו ומגיע עד קרוב להר נבו. הוא מעביר את שרביט ההובלה ליהושע בן נון אשר  היה כל הזמן יד ימינו. תוך ציפייה האחרונה מהר נבו על הארץ משה מת ונקבר שם.

המצאת האלפבית

משה כשהיה במדבר 40 שנה הוא תר וחקר את כל מה שהוא צריך לדעת ולהכיר. הוא תכנן את כל מה שהצטרך לעבור ולעשות. ואז הוא קיבל את ההשראה האלוהית לחשוב ולדעת את כל אמונה החוקים והמצוות, המנהגים והמידות. הוא יצטרך ללמד ולהנחיל לעם שלו, השקוע עמוק בתוך הבורות והאלילות, את כל החומר הזה . הוא בעצם צריך לממש זאת בכתיבה למען שאפשר יהיה ללמד לשנן ולרכוש. כשהוא היה במצרים הוא היה בן אותם המעטים שידעו את כתב החרטומים ההירוגליפי. אבל כתב  כזה מתאים בקושי ליחידה סגולה ולא נגיש לכל אדם. והרי הוא אמור להציל עם וגם להקנות לו תורה עמוקה וגדולה. בחיפוש אחר פתרון  ובמחשבה רבה הוא המציא את הכלי את האלפבית שבאמצעותו כל דרדק יוכל ללמוד. משה כתב את כל התורה אשר תהייה אצלו מוכנה על מנת שיוכל ללמד אותה לבני ישראל, אחרי מתן התורה. והנה הגיעה הזמן לקיים זאת במשך שנות הנדודים הארוכים של בני ישראל במדבר.

תורה של אז- תורה של היום

יש לתת את הדעה שכל  החומר הכתוב הקדום של התורה הוא נשמד ולא יכל להישמר. התורה שמשה הכין או קיבל ואשר היקנה אותה אז לעם היא לא בדיוק, בצורה שהיא כתובה, אותה התורה שאנו מכירים כיום. במשך יותר מאלף וחמש מאות שנה היא הועתקה אין ספור פעמים וחלו בה שינויים וגרסאות שונות, השפעות ברוח הזמן, העצמה של דברים ברוח ההתייחסות של המעתיקים. כמו כן היו גם עריכות מתוך כוונה ותפישה של מחנכים, וידוע שגם הרבה חוקים חלו בהם שינויים במרוצת השנים. השינויים שחלו באפן כללי  היו שונים עד כדי כך שרבים מן החוקרים והמפרשים המודרניים חושבים כי  הרבה קטעים מן התורה לא נכתבו בזמנם אלא בזמן הרבה יותר מאוחר.

עבודת הקורבנות- עבודה זרה

התורה מקדישה הרבה התייחסות לעבודת הקרבנות שהייתה בעבר. היום מקדישים לזה, בכל הלימודים התורניים, כעל דבר שהתורה מחייבת והוא עדיין נמנע מאיתנו לביצוע משום שאין המקום המיועד לכך- בית המקדש. בימים קדומים כל המחשבה של האדם הייתה מובנת, מוגבלת ומותנת במושגים של אמונה. כל התרבות האלילית מצריכה פולחן של הקרבת קרבנות לאלילים. הקרבן מהווה ביטוי שיש בו עיסוק מוחשי ושל כמעט מגע בין המקריב לבין אותו האל שהוא סוגד לו. המנהיגים הרוחניים של ישראל נלחמו קשה, ובכל הדורות מזמנו של משה ועד לחורבן בית המקדש, כנגד השפעת התרבות האלילית. לשם הצלחת המלחמה הזאת משה עשה צעד של וויתור וקבע שפולחן הקרבנות מותר ורצוי אבל הוא יעשה אך ורק במקום שהאל ייבחר. על הוויתור הזה הרמב"ם רמז בספרו "מורה נבוכים". כל מעשה עבודת ההקרבה הוא מותנה במחשבה, של עובדי האלילים משחר ההיסטוריה, כצעד להשפיע או לרצות את האלים במתנה ובקרבן כביטוי של תודה, בקשה, או סליחה, וכיצד להעביר זאת אליו אל האל. התהליך המקובל והפשוט הוא להקריב את הקרבן בשרפה ותוך כדי הטרנספורמציה של החומר לאדים ועשן, הקרבן מתנדף ועולה ומגיע לאלים. עד כמה הבערות בפולחן הזה היא ברורה וגדולה, המקרא עצמה מביאה את הדוגמה הבולטת ביותר, לדוגמא: קין והבל 'החכמים הגדולים' האלה החליטו יום אחד להקריב קרבן. הבל מקריב ממה שיש לו, מצאנו ואכן החלב של הקרבן גרם לאדים ולעשן כמו שצריך. ואילו קין שהביא מתנובת האדמה לא יצא עשן. המסקנה שלהם ברורה, ה' קיבל את המתנה של הבל ושל קין לא קיבל. קין כעס והרג את הבל.

קין ראה שה' לא קיבל

וה' ראה רק שקין רצח

קרבנות חשובים בזמנם

משה, אדון הנביאים,כאשר קיבל את התורה ונתן אותה לעם, הוא לא נתן אותה לא לפילוסופים ולא לאנשי מחשבת ישראל מהאקדמיה. הוא נתן אותה לעם ישראל שהיה בור ועם הארץ ועובד אלילים וכן גם לכל "הערב רב" מובן מאליו שחייב להיות בתורה כל מיני סממנים המקלים את התפיסה של האמונה באותם הזמנים. זוהי גם הסיבה שכל התפיסה של העבודה והפולחן תופסים מקום גדול, חשוב, ורציני במערכת החוקים והמצוות שעל בני ישראל חייב לקיים. כך זה היה בעבר ובמידה מסוימת כך זה עדיין קיים. לעניות דעתי, אין לה' כיום כל צורך בסגידה אליו כי כל אמירה המקובלת שהוא נתן היא נובעת מפיו של אדם. על פי התבונה אפשר לחשוב מה שכן ה' רוצה. כמו שכל יוצר מעוניין ביחס טוב ליצירה שלו, כך ההיגיון הפשוט מחייב שאלוהים רוצה שיתייחסו בצורה נאותה לכל מה שהוא ברא. מכאן נובעת המסקנה שה' צריך את המשך קיומו של עם ישראל וכן גן את המשך קיומה של האנושות. הרצון האלוהי הזה מותנה אך ורק במצוות שבין אדם לחברו ואת זאת ביטא בחזונו הנביא ישעיהו ואחריו גם גדולי התנאים, הילל הזקן ורבי עקיבא. הם ציינו את המהות של היהדות בקיצור ובעמידה על רגל אחת.

המהות של התורה

משה חי והתחנך בתחום העולם האלילי ארבעים שנה והוא יצא ממנו כתוצאה מהמכשלה שבהריגת המצרי והבריחה ממצרים. בהיותו במדבר הוא פעל, תכנן וביצע מעשים אשר נחשבים, מתוך אמונה מלאה ואף מקובלים בישראל וגם בעולם כמעשי נסים. יחד עם זאת, הוא הקדיש הרבה מחשבה עמוקה שאי אפשר לנתק אותה מההשראה האלוהית שבה. מחשבה שהעלתה את מושג ה' בישראל . מישראל  הוא עבר ומשתמע גם בשינויים מסוימים בעולם הרחב. את הניצוץ של אברהם הוא קיבל מהארון אחיו ששמר על המסורת. המושג "אני ה' אלוהיך…" אשר מופיע בדיבר הראשון, הוא מושג בעל כוח עצום, שאין גדול ממנו, אשר היה צריך ומחויב, בכורח המציאות התרבותית של אותם הזמנים, בכדי לשלוט להשפיע וגם להקנות את כל התורה, תורת משה, לעם ישראל. עם הנמצא בתנאי בערות ועובד אלילים במצרים. עם ישראל היה על סף טמיעה ומשה הצליח להוציאו משם ולכפות עליו "הר כגיגית" את התורה ואת ערכי היסוד הנעלים שבה. נעלים, משום שהם חישלו והחזיקו עם תרבותי במשך אלפי שנים. יתר על כן, משה והערכים שהוא העניק השפיעו ועיצבו את העולם יותר מכל דמות אחרת בהיסטוריה האנושית.

נוסחת מהות היהדות

עם ישראל, יש לו מוניטין של עם חכם ואכן הוא כזה. לעם הזה יש גם נטיות של הרס עצמי והוא הוכיח זאת בעבר כמה פעמים. הבעיה הזאת נובעת מהרבה חכמה ומעודף יצרים. והרי שלמה המלך החכם מציין בקהלת "כי ברוב חכמה- רוב כעס". חכמי ישראל למיניהם מודעים לזאת היטב גם מעצם המהות של הדת והמסורת היהודית הדנה לכף חובה את נושא החטא או הנגע המסוכן, הנקרא- שנאה. יש להניח  שרוב חכמי ישראל מזדהים עם דברי שלמה המלך במשלי  "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ,עץ חיים למחזיקים בה"   דא עקא  שכל אחד מחכמי ישראל יודע שהוא רחוק מכוחו של הילל הזקן או של רבי עקיבא ולכן הוא נאלץ בדלת אמותיו שלו עצמו או בדלת אמות "ישיבתו", לעשות כמיטב יכולתו. אף על פי כן הוא צריך לזכור שהוא אינו פתור מאחריות ומהמעשה הנדרש. מאותו המעשה שכן אפשר לשנות דברים ומצבים. הדבר ניתן ואין ספק שהוא ניתן כי מה שלא ניתן בכוחו של אחד ניתן בכוח משולב של הרבים. אין מצווה גדולה ממנה כי המדובר בפיקוח נפש והצלת חיים של העם.

חכמי ישראל חייבים מאוד לנקוט יוזמה לחתור, להתחיל ולשלב כוחות, מתוך יחס של אהבת אחים. בשילוב הזה חייבים להיות דמויות מוכרות מכל צבעי הקשת של עם ישראל. מהיותר יותר מאמינים ועד מהלא מאמינים, על מנת שיהיה דיאלוג ויהיו דיונים על נטילת אחריות משוטפת, איך לחזק את רגש אהבת אחים איך לדכא את רגש השנאה הפושה בתוכינו. שילוב כוחות כזה יהיה לו קול של שופר גדול כקולה של סנהדרין גדולה. יצירת מנגנון כזה ולא על נקלה, יאפשר בבוא הזמן ליצור את המכנה המשותף שיתקבל על דעת כל העם וכולם יוכלו לחיות על פיו מתוך יחס של כבוד הדדי, אהבה ואחווה. הדרך לקרב חולין אל האמונה היא אינה יכולה לעשות אלא אך ורק על ידי קירבה ואהבה ויש לזכור את דברי הרב קוק. אם נדלה מתוך ים הרוח היהודית את הפנינים הזוהרות ביותר נגיע לנוסחה הבאה:

אלוהים מחייב בצלם

בצלם מחייב ואהבת

ואהבת מחייב חופש הבחירה.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s