משה מהתחלה עד הסוף

האמונה בעולם הקדום (הקדמה)

בעולם הקדום, כל התפישה המחשבה של האדם, הייתה בנויה על קבלה ואמונה של כל סיפור ובדיה. מטבע הדברים, עקב כך, ההתפתחות וההתקדמות התרבותית של האדם, הייתה איטית ביותר. כל ההתקדמות של האדם, היא בעצם, נובעת מכורח הצרכים והשאיפות שלו. הכן הצרכים היו אז דלים ונחותים מאוד. בכל המרחב של העולם החברתי, היו מוקדים של בעלי כוח ושררה, כוח של סמכות ובעלי כריזמה, כוח של נושאי כבוד ומחשבה, כוח של האוחזים בשלטון וביכולות. במוקדים האלה הייתה התקדמות והתפתחות חריגה. במוקדים האלה באו לידי ביטוי ההישגים בפיתוח של כלי נשק ומלחמה, הידע וההבנה באסטרונומיה, הפיתוח ההנדסי והמורכב של אמצעי הבנייה, עד כדי ארמונות ופירמידות, וכן גם כל התובנות הפילוסופיות, האנליסטיות בתחום הלוגיקה והרציו. למרות כל ההישגים האלה, ובעיקר הרוחניים, הופעתם הייתה לא מספיקה והם לא פגעו באורך החשיבה הרוחנית האמונית שהייתה מצויה. זאת מכמה סיבות:  

  1. צורכי האדם הכללי לא חרגו כמעת מצורכי המחייה.
  2. מוקדי הידע היו מצומצמים וסגורים לקהל הרחב. בהתחלה היו גם גורמים בעלי אפיון דיקטטורי או אימפריאלי, שביקשו ליצור זהות והומוגניות רוחנית בקרב נתיניהם במרחבי שלטונם. בהמשך נוספו עליהם גם גורמים בעלי אפיון מוסדי כנסייתי שפעלו נמרצות ובצורות שונות להפצה ושליטה של דוגמות רוחניות.

העידן החדש

בסביבות המאה ה17, החלו להיווצר במרכז ומערב אירופה ובהמשך גם בארצות הברית- סיבות וגורמים המשנים את פני העולם. השרשראות של כבלי הדוגמות הרוחניות,אשר הגבילו את רגלי ההתפתחות האנושית, החלו להתפרק ומכאן מתחיל עידן חדש.

הסיבות:

1) במרכז ומערב אירופה החלו לנשב רוחות פילוסופיות. 2) בד בבד החלו התמרדויות בכוחות של בעלי השליטה הדוגמטית.   3) החלו להתפתח, בקצב מוגבר, תהליכי תיעוש ומסחר.   4) יחד עם זאת החל תהליך של עיור מוגבר.  5) נוצרה נגישות גדולה והולכת ללימודים ולהעברת ידע כתוב.    6) החלה נטייה גדולה והולכת של התפתחות לאומית מתוך מגמה של חיים במציאות אתנית נבדלת וחופשית.

העידן החדש בהתפתחות האנושית,שהעולם מצוי בו כעת, בנוי הוא ומבוסס במהותו על התפישה והתובנה השכלית וההגיונית כאשר הגורם הרוחני האמוני יכול לשמש אך ורק כגורם רגשי עוזר ותומך. בתחום היהדות מוכרים לנו שלושה פילוסופים יהודים מהעידן הקודם, אשר ניסו או חשבו להוסיף ערכים שכליים והגיוניים לקורות ולאירועים הנסיים שבתורה.

  1. פילון אלכסנדרוני- שחיי באלכסנדריה בשנים (20 לפנה"ס- 50 אחרי) הוא היה בקיא בפילוסופיה היוונית, וחיבוריו על ספר בראשית ושמות יש בהם היבטים פילוסופיים, אלגוריים, ומיסטיים, נכתבו ביוונית והם שמורים בכנסיה. הוא לא השאיר עקבות בקרב הקהילה היהודית.
  2. הרב משה בן מימון- הרמב"ם, הגאון הרוחני היהודי הגדול ביותר אחרי משה. שחי בשנים: (1138-1204) בתחילה בקורדובה שבספרד והצטרך לברוח משם למרוקו ואחר כך למצרים.הוא ערך וכתב את המשנה לתורה "היד החזקה". הוא היה פילוסוף גדול והייתה לו גם ראייה שכלתנית של התורה,הוא גם ידע היטב שאין היא מתאימה לזמנו, ולכן הוא כאילו טמן אותה בספר "מורה הנבוכים" תוך השבעה שאין לגלותה אלא בעתיד הלא ידוע.
  3. ברוך שפינוזה- חיי בהולנד (1652-1677) רכש השכלה פילוסופית כללית רחבה. היה בן למשפחה אנוסה ששבה ליהדות. בשל דעותיו החורגות הוא הוחרם על ידי הקהילה היהודית. כתב מאמר תיאולוגי מדיני שעל פיו הונחו בהמשך היסודות לביקורת המקרא.

העם היהודי הוא בעל עבר עשיר שאין כקודמתו בהיסטוריה האנושית, הן מבחינה היסטורית והן מבחינה אמונית- רוחנית- דתית. משקל רב מאוד ניתן לתופעות הנסיות בראשית דרכו. נראה שהגענו לזמן העתידי שהרמב"ם דמיין אותו בעת כתיבת סיפרו "מורה נבוכים". העם היהודי אינו יכול יותר להשאיר את התופעות המטפיזיות שבעברו ללא מענה שכלי הגיוני, כי זה יהווה גורם פוגע או דוחה באורח המחשבה ההגיונית והשכלית של זמננו. כי אז אנו מערערים את האמת הצרופה שהייתה שגורה בתודעתנו כל הזמן בעבר, לפני העידן החדש המודרני.

הרקע להופעתו של משה

משה לא הופיע יש מאין. חשוב לזכור מצד אחד את כל הקורות למשפחה השבטית של ישראל שקדמה לכך. מצד שני, חשוב לדעת את הקורות וההשפעות על בית המלוכה המצרי באותם הזמנים. ההתפתחות ההיסטורית הישראלית והמצרית וההשפעה ההדדית ביניהם מאפשרות לנו להבין טוב יותר את הסיבות להופעתו של משה, וכן גם את הקורות בזמנו.

הסיפור ההיסטורי הישראלי

הסיפור ההיסטורימתחיל כאשר יוסף בן ה17, בעל החלומות, נשלח על ידי אביו יעקב, לפגוש את אחיו הרועים. האחים מתנכלים אליו בשל חלומותיו ומוכרים אותו לשיירה של ישמעאלים בדרכם למצרים. הללו מוכרים אותו לפוטיפר- שר הטבחים של פרעה. אשתו של פוטיפר- העלילה עליו ויוסף הושם בכלא. יוסף אשר נודע כפותר חלומות, הובא לפני פרעה לפתור את חלומותיו: על שבע השיבולים הרזות, בלילה הראשון, אשר טרפו את השיבולים השמנות. ועל שבע הפרות הרזות, בלילה השני, שטרפו את שבע הפרות השמנות. היכולת הטובה של יוסף לפתור את חלומותיו של פרעה,דהיינו, שצפוי לקרות ששבע שנים של שפע שיביאו בעקבותיהן שבע שנים של רעב. הפתרון המוצלח גרם לפרעה למסור את כלכלת מצרים לניהולו של יוסף. ויוסף הוא רק בן 30. הרעב הכבד שהגיע גם לכנען, גרם לאחיו של יוסף- להגיע למצרים לשבור מזון, ובעקבות המהלך הזה, יוסף התוודע לאחיו ועקב כך משפחת יעקב ירדה למצרים.

הסיפור ההיסטוריה המצרי

באותם הזמנים לערך, הופיע שבט-עם מיליטריסטי בשם חיקסוס מצפון לכנען והוא דהר על מרכבותיו דרומה והשתלט על מצרים. החיקסוסים שלטו במצרים במשך כ-160 שנה (מ1730 לפנה"ס עד1570). התיארוך של אותם הזמנים הן של המצרים והן של הישראלים נעשה על פי ההשתלשלות הגנאלוגית של מלכי מצרים. המצרים, במרוצת השנים, סיגלו לעצמם את דרכי הלחימה של החיקסוסים על מרכבותיהם והצליחו לגרשם ממצרים.

קשה לדעת בוודאות, אם הירידה של משפחת יעקב למצרים הייתה לפני או אחרי הכיבוש החיקסוסי. אבל אם נתייחס לכתוב במקרא: וַיָּקָם מֶלֶךְ-חָדָשׁ, עַל-מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא-יָדַע, אֶת-יוֹסֵף" (שמות א, 8).

ניתן להניח שהכיבוש החיקסוסי קדם לזמן הירידה הישראלית וגם גירושם קדם לכך  במעט, לזמן הופעתו של משה. האמירה במקרא: "…אשר לא ידע…" מעידה על כך שהיה ניתוק מחשבתי והיסטורי בקורות המלוכה הפרעונית בין הנוכחות החשובה של יוסף לבין עצם הנוכחות המציאותית הבולטת של בני ישראל. 

התרבות בני ישראל במצרים

והנה, לא בכדי, מופיעה, בתחילת ספר שמות, שורה ארוכה של תיאור מוזר ביותר,החריג והארוך שאין דומה לו בכל המקרא. דהינו "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ–בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם." (פס' 7) הכן יש בתיאור הזה הגזמה מכל הלב, אבל יחד עם זאת היא מעידה על גודל ההתרשמות אצל בני ישראל ובייחוד אצל הכותב את התיאור המוגזם הזה. אין ספק שהניצחון המצרי, בקרב עם החיקסוסים וגירושם ממצרים, גרם לפריחה כלכלית עצומה. השלטון המצרי ביקש למצות את עוצמתו בבניה נרחבת של ערים, ארמונות, ואנדרטאות. "…וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת, לְפַרְעֹה–אֶת-פִּתֹם, וְאֶת- רַעַמְסֵס." (פס' 11). מן הסתם השלטון היה זקוק מאוד לעובדי בניה הוא ניצל את כל הזרים במצרים שהוא לא גירש, ובייחוד את בני ישראל. הניצול היה כל כך נחוץ וחשוב עד כדי כך שהוא הפך אותם למעמד של עבדים.

הגזרות של פרעה  

אומנם פרעה היה מאוד זקוק לעבודתם וניצולם, ככתוב- "בפרך", של בני ישראל אך יחד עם זאת הוא גם חשש מאוד מהריבוי הטבעי הבלתי רגיל שלהם. "ויֹּאמֶר, אֶל-עַמּוֹ:  הִנֵּה, עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל–רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ."  "הָבָה נִתְחַכְּמָה, לוֹ:  פֶּן-יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי-תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם-הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, וְנִלְחַם-בָּנוּ, וְעָלָה מִן-הָאָרֶץ" (שמות א' 9-10). פרעה החל להטיל גזרות קשות על בני ישראל בכדי לעצור את ההתרבות שלהם. הגזרות האלה לא הועילו ואז פרעה הטיל את  הגזרה הנוראית, להרוג כל ילוד זכר מבני ישראל, להטילו ליאור. הכן רושם ההתרבות הגדולה של בני ישראל היה לא רק נחלתם של בני ישראל אלא גם נחלתם של המצרים עצמם. והיא נובעת כתוצאה מההתבוללות הגדולה בתרבות המצרית, ונישואי התערובת שהיו נפוצים מאוד. יתר על כן עצם הגזרה של פרעה להרוג כל תינוק זכר מבני ישראל, עוד הגביר את התהליך של נישואי התערובת, כי בתחום הזה היה אפשר למצוא מפלט מן הגזרה הרעה.כאמור במקרא, יעקב ובניו וכל אשר לו ירדו למצרים משום בקשתו של יוסף ומשום הרעב בכנען וכן גם מי הם היורדים, ומתוכם אנו מגלים ש- " וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי-לֵוִי, לְתֹלְדֹתָם–גֵּרְשׁוֹן, וּקְהָת וּמְרָרִי… וּבְנֵי קְהָת–עַמְרָם וְיִצְהָר, וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל…  וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת-יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ, לוֹ לְאִשָּׁה, וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה" (שמות ו' 16-20). מכאן אנו מבינים שלוי הבן של יעקב הוא למעשה הסבא רבא של משה. על פי הערכת הזמן שעבר בן לוי לבין הולדת משה הוא בערך כ100-120 שנה ואם נצרף לזה את הזמן עד ליציאה ממצרים עוד 80 שנה כך ניתן להעריך את השהייה של בני ישראל במצרים  כ – 200 שנה. הערכת הזמן הזה אינה מסתדרת עם הערכת הזמן שבמקרא. "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם–שְׁלֹשִׁים שָׁנָה, וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שמות יב' 40) פרשני המקרא מניחים שהכוונה במספר האחרון הוא שמתחיל מאז ההתגלות שהייתה לאברהם.

בעיית המספרים המוגזמים

בני ישראל ירדו למצרים כאמור 70 נפש, כאשר הם יצאו ממצרים הם מנו לפי המקרא "וַיִּסְעוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס, סֻכֹּתָה, כְּשֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים, לְבַד מִטָּף" (כלומר מלבד נשים ילדים וזקנים) "וגַם-עֵרֶב רַב, עָלָה אִתָּם…" (שמות יב' 38-37). על פי הנתונים האלה, המספר המשוער הכולל של כל היוצאים ממצרים למדבר עשוי להגיע מבחינה סטטיסטית לבין 2-3 מיליון נפש. המספרים האלה מעוררים שתי שאלות. 1) איך אפשר ש70 נפש הופכים תוך 150-200 שנה 2-3 מיליון נפש?  2) איך אפשר להוביל להפעיל להחזיק בתנאי המדבר מ2-3 מיליון נפש ללא כל הכנה לוגיסטית עצומה? התשובה לכל המספרים האלה נובעת מכך שכל מה שנכתב בהתחלה הושמד והתורה חזרה נכתבה אין ספור פעמים. נוצרו גרסאות שנות ואין ספק שהשפעת המעתיקים והעורכים הייתה על הגרסאות השונות, עד שנבחרה הגרסא האחרונה. ההנחה המקובלת היא שהגרסא האחרונה הובאה מבבל על ידי עזרא ונחמיה בעלייתם לארץ בתוקף הצהרת כורש מלך פרס.כ -1000 שנה מאוחר יותר מאז שנכתבה התורה.

משה כנסיך וכחרטום

בימים ההם נולד בן נוסף למשפחת עמרם ויוכבד אשתו ולאחיו- מרים ואהרון. המשפחה גילתה קושי רב להסתירו מפני אנשי פרעה המבקשים להמיתו על פי הגזרה. הם בנו תיבת גומא מוגנת מפני חדירה של מים. הניחו בה את התינוק ומרים לקחה והניחה אותו בין קני הסוף על היאור בקרבת מקום לבית פרעה. בת פרעה ירדה ליאור עם נערותיה וגילתה את התיבה עם התינוק, לקחה אותו בידיה וחשקה לגדל אותו. במקרא מסופר כשבת  פרעה החזיקה בתינוק, מרים שהסתתרה וצפתה מרחוק, נגשה אליה והציעה לה למצוא לה מינקת. בת פרעה הסכימה ומרים הלכה והביאה את אימו יוכבד. משה נלקח ושהה בבית אימו בכל זמן תקופת היניקה.הוא קיבל את שמו- משה משום שמן המים הוא נמשה. משה נלקח בחזרה לבת פרעה וגדל כאחד הנסיכים. משה למד והתחנך על פי אורח החיים והתרבות המצרית האלילית. אולם משום היותו ממוצא עברי, וזה היה ברור וידוע לכל, הוא לא התחנך כדרך כל הנסיכים על מנת למלא תפקיד שלטוני אלא כדרך חכמי מצרים החרטומים והמכשפים . משה האדם הזר, מצויד ביצר של תחרות והישרדות וגם ניחן בכושר של גאונות, הוא למד וספג ידע רב ויכולות כישוף מעל ומעבר לכל חכמי מצרים וחרטומיה.

משה היה חופשי בצעדיו ולכן הוא ביקר מפעם לפעם אצל בני משפחתו וגם נפגש עם זקני העדה. הוא  חש בליבו כאב עמוק לסבלם והוא היה מנצל גם כל הזדמנות בכדי לשאוב את כל הידע מן העבר השורשי של האבות ושל המסורת שקיבלו ונשאו איתם.

המשגה הגדול של משה

באחד הביקורים אצל אחיו  משה נתקל בדרכו באיש מצרי המכה איש עברי, משה מתערב וכתוצאה המצרי נהרג. משה חפר והטמין אותו בחול לבל יודע הדבר. האיש העברי לא התאפק והוא הלך וסיפר. משנודע למשה שהשמועה פרצה ופשטה, הוא נתקף בחרדה נוראית ובהרגשה של סכנת חיים. משה נאלץ לעזוב הכל ולברוח למדבר. בזמן המנוסה הוא חזר שוב ושוב ושאל את עצמו איך זה קרה לו? איך הוא בגיל 40 לחייו עם כל החוכמה והזהירות הוא עושה משגה נוראי כזה של הריגת המצרי. משגה שגורם לו ליפול פתאום משיא המעמד והכבוד אל מצב של נרדפות על חיו. לאט לאט חודרת בראשו המחשבה הבלתי נמנעת, שהגורם היחידי האפשרי שיכול להכשיל אותו הוא לא אחר אלא האל של העברים. עד עכשיו הוא היה חיי בנינוחות ושקוע עמוק בתרבות השורשית המצרית האלילית והמנצחת. הרי, מצרים ניצחה וגירשה את החיקסוסים משטחה. והיא מסגסגת ופורחת וכל זה הודות לאלים החזקים שלה, בעוד שהאל של העברים הוא חלש ומסכן ואינו יכול לעזור לבני ישראל המשועבדים, לצאת ממצוקתם ומסבלם. נכון שהוא, משה מצר מאוד על מצבם הקשה אך מה הוא יכול לעשות, אומנם טוב ונוח לו אך יחד עם זה הוא חסר אונים. ואם האל של העברים הכשיל אותו מסתמא שיש לו כוח להשפיע ולשנות דברים. ואם נושא השינוי נופל עליו הרי שזה רמז ברור מצד אלוהי העברים לראות בו כבעל יכולות ומחשבה לפעול, וכבעל יכולות נפשיים לשאת באחריות ולמלא שליחות.ואם כך הוא הדבר הרי שגם מובטח לו גיבוי מצד אלוהי העברים לקדם את השליחות הזו בהצלחה. מרגע שמשה השתכנע שהאל של העברים בחר בו, מכיר ביכולות שלו, הוא מתמלא ביטחון. ומרגע זה הוא הקדיש את כל רוחו ומרצו למלא את השליחות המוטלת עליו.

משה במדבר

משה ברח ממצרים, חצה את חצי האי סיני והגיע למדיין. על פי המקרא הוא התקבל אצל יתרו כוהן מדיין. והוא עבד אצלו, על פי מקרא, כרועה צאן ושם הוא קיבל ונשא לאישה את ציפורה אחת מבנותיו של יתרו ושם גם נולדו לו שני בניו גרשם ואליעזר. המקרא אינה מתייחסת  למצבו הנפשי והרוחני בעת הבריחה. משה כאדם המצוי בסערת רגשות עצומה בשל מצבו הנרדף אחרי הריגת המצרי מצד  אחד, ןמצד שני הרגשות החמים כלפי אחיו הסובלים, וכן גם כל המסה של חוכמה וידע שהוא נושא על שכמו וכן כל המחשבות והתוכניות הנרקמות בראשו. אדם  כזה שהמקרא נותנת לו תפקיד של רועה צאן נבער עם חליל בפיו ועדר מזדנב מאחוריו זהו מצב אבסורדי. משה מתחיל להיערך בכדי להכין את כל התוכניות וההכנות הדרושות לביצוע השליחות הגדולה, הנראית כבילתי אפשרית, של "היציאה ממצרים", של השהות במדבר ושל ההתנחלות בכנען. והוא בונה את סדר השלבים המצריכים שנים רבות של הכנה.    

השלבים בתוכנית השליחות של משה

  1. הפעילות במצרים- המשימה היא להגיע למצריים בבוא העת, לשכנע את אחיו להכיר בו, ולקבל את הסכמתם לשליחות המוטלת עליו. לאחר מכן עליו לבצע את מהלכי השכנוע על פרעה עד כדי כך שיאפשר לבני ישראל לקיים את פולחן הזבח לאלוהים, במשך שלושה ימים במדבר.
  2. הפעילות במדבר- היציאה ממצרים עוברת דרך מדבר סיני ולכן עליו ללמוד להכיר היטב את הטופוגרפיה של חצי האי סיני, את הדרכים והמעברים, את מקורות המים, את הידע על הצמחייה הכללית הגדלה, ואת ההכרה של יצורי החי הגדלים והמצויים. וכן גם לקבוע את מוקדי השהייה וההתכנסות.
  3. הקניית התרבות והדעת- משה, בהיותו במצרים ובביקוריו אצל אחיו הוא שאב מהם את כל הידוע ממסורתם בעבר, והעלה אותם על הכתב הידוע לו כתב החרטומים (כתב הירוגליפי). הוא שם לב שהרעיון של אל- עליון שנתגלה לאברהם הוא אינו כלל מונע את אימוץ התרבות והמסורת האלילית העשירה של מצרים. לא יתכן לצאת ממצרים וגם להחזיק בתרבות המצרית. אי לכך חייבים ליצור תרבות חדשה על כל חוקיה ומצוותיה, על פולחן הזבחים, המנהגים ואורך החיים בקיומם, את כל זה משה חייב להכין כדי שאחר כך להקנות את זה לבני ישראל, וכדי שיאמץ את התרבות החדשה, על כל המכלול של החוקים והמצוות שבה. נכון שזה בלתי אפשרי להשתמש בכתב החרטומים. ולכן שומה עליו להמציא כתב שיהיה קל ונגיש לכולם, החל מלימודם של הדרדקים.
  4. להכיר את כנען – יש צורך להכיר את כנען- היעד של בני ישראל. להכין את העם כדי לחיות ולהתנחל בה, מחייבת את משה לדעת מה יש ומה קורה בכנען. זה מחייב אותו להסתובב בכנען ולהשתהות בה מספיק זמן, כדי להכירה. ואת כל הידיעה עליה יהיה עליו להעביר לבני ישראל בטרם הכניסה וההתנחלות. יחד עם זאת יש להזהיר את בני ישראל, שכל הטובה והברכה הן מידי שמיים. ומתוך קיום החוקים והמצוות של התורה.

עברו כ40 שנה מאז הבריחה ממצרים. לאחר כל התכנונים וההכנות, כל ההתרוצצויות של הלמידה וההכרה של מדבר סיני וארץ כנען- הארץ המובטחת. כל הידע הזה עלה לו במאמץ גופני עצום, והיה לו הזמן לבצע אותו בשלבים, כאשר בו בזמן היה חייב גם להקדיש את עצמו ומרצו ומתוך התייחדות רוחנית, לחבר ולכתוב פרק, פרק, את כל המרכיבים הרבים והמגוונים של תרבות חדשה, של אמונה חדשה ושל הכרת אלוהים רב המשמעות ורה העוצמה. כאשר משה גמר את כל מה שתכנן וביצע והיה עוד משתהה נתגלה לו פתאום החיזיון של "הסנה הבוער". משה חווה בפעם הראשונה את ההתגלות של אלוהים- המיידע אותו ומאיץ בו ללכת למצרים ולהתחיל בשליחות הגדולה. ושהאלוהים מבטיח לו גיבוי בדרכו, "וְעַתָּה לְכָה, וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל-פַּרְעֹה; וְהוֹצֵא אֶת-עַמִּי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם." (שמות ג' 10). משה האיש, שלא התחנך ולא התכוון להיות מנהיג, וכל מה שהוא היה יכל להעלות על דעתו היה לחשוב מתי הוא יוכל לנצל את חוכמתו ואת מעמדו המכובד בכדי להשפיע על פרעה כדי להקל בסבלם של אחיו- בני ישראל. והנה עכשיו כשהכין הכל לביצוע השליחות, מרחיקת הלכת, והוא חייב כבר "לקפוץ למים". הוא מגלה היסוסים וחרדות. " וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, אֶל-הָאֱלֹהִים, מִי אָנֹכִי, כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה; וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, מִמִּצְרָיִם. "(שמות ג' 11) "וַיַּעַן מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר, וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי, וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי:  כִּי יֹאמְרוּ, לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה". (שמות ד' 1) "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם, גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ:  כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי." (שמות ד' 10).

משה חוזר למצרים

משה חוזר למצרים, הוא נפגש עם אחיו אהרון, הוא מספר לו את כל הקורות אותו. לאחר מכן הוא נפגש עם זקני ישראל, מיידע אותם  בדבר השליחות שהוטלה עליו מאלוהי  האבות אברהם יצחק ויעקב ומבקש את הסכמתם. הוא משכנע אותם באותות קסם: הפיכת המטה לנחש, הפיכת היד למוכת צרעת והפיכת המים לצבע דם. הוא מקבל את הסכמתם. משה ידע טוב מאוד שפרעה זקוק מאוד לבני ישראל העוסקים במלכת הבניה החשובה לפרעה. הם אינם חופשיים כלעומת אבותיהם שבאו למצרים. בכדי להבטיח את נוכחותם, פרעה כפה עליהם מעמד של עבדים. משה גם ידע, שאין לעלות על הדעת כל בקשה של "יציאה ממצרים " ולכן הוא מציג את עצמו לפני פרעה  כשליח מאת האלוהים של העברים אשר  דורש שבני ישראל יתכנסו במקום מסוים במדבר שהוא יועיד על כך ולמשך שלושה ימים כדי לזבוח זבחים בשבילו. משה מהקש את יציאתם שאם לא כן הוא יפגע בהם ויעניש אותם. "יֹּאמְרוּ, אֱלֹהֵי הָעִבְרִים נִקְרָא עָלֵינוּ; נֵלְכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְנִזְבְּחָה לַיהוָה אֱלֹהֵינוּ–פֶּן-יִפְגָּעֵנוּ, בַּדֶּבֶר אוֹ בֶחָרֶב." וגם יעניש את מצרים. מכאן ואילך משה השתדל לשכנע את פרעה שכל אימת שפורצת מכת טבע או מגפה,  שיש בזה היד של אלוהי העברים, כעונש והתרעה. זה לא היה קל לשכנע את פרעה, והכן מובלט הדבר במקרא  ב "עשר מכות מצרים". משה מפעיל את כל קסמיו על פרעה ולבסוף הוא אומר לו "מה יש לך להפסיד, רק שלושה ימים של השבתה מעבודה. ואם זה לא יקרה והאלוהים שלהם יכעס מאוד, ויפגע בהם בצורה שאתה תהיה  המפסיד. ולא עוד גם כל המגפות שהוא מטיל על מצרים כולה. משה מסביר לפרעה, בני ישראל יצאו ברגל למדבר, למקום שהאל יבחר, ושם יחוגו בשבילו. ואם משום מה ישתהו הרי אתה יכול עם המרכבות שלך להגיע עדיהם כהרף עין ולהחזירם. פרעה השתכנע לבסוף, והוא נתן פקודה לצאת מיד. יש להניח שזקני בני ישראל ידעו מה היא מטרתו של משה אך הם לא האמינו שזה אפשרי ולכן הם גם לא העבירו כל תחושה כזאת לעם בעוד שהמון העם נטה לחשוב, כמו שמשה רצה, מתוך שיקול דעת הגיוני פשוט, מה אפשר ומה אי אפשר. ולכן כולם התכוונו והתכוננו לקראת חגיגה גדולה וזבחים לאלוהים. הסיבה היא חגיגה גדולה ותו לא.כך חשבו בני ישראל, כל המוני הזוגות המעורבים וכל הנלווים אליהם  הלא הם ההורים המצרים של הזוגות המעורבים, אשר המקרא מציין אותם כערב רב. מכאן גם אפשר להבין מדוע הם השאילו כלים ומלבושים לצורך המאורע החגיגי הגדול. וזאת היא גם הסיבה שצוינה במקרא כי משה הוא שלקח עמו את עצמות יוסף, משתמע מכך שזה היה בסודיות, ולא צוין, כפי שהיה צריך, שבני ישראל הם  שהיו אמורים לקחת את עצמות יוסף בכדי למלא את מורשתו.  וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ:  כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם." (שמות יג' 19).

יציאת מצרים

משה הוביל את בני ישראל, תוך הטעיה מסוימת, צפונה לאורך רצועת אדמה צרה בתוך הים מצפון לים הסרבוני, "סבחאת ברדויל" האזור הזה הוא סמוך לביצות בקצה הדלתא של הנילוס ונקרא על ידי המצרים ים סוף. בקטע רצועת האדמה הזאת היה ההמשך מכוסה בים ובזמן שנשווה רוח קדים חזקה הים היה נבקע והיה אפשר להמשיך ללכת אל העבר השני ליבשה. משה גילה את המקום הזה ואת תופעת הטבע המיוחדת בהיותו לומד להכיר את מדבר סיני. הזימון של המעבר ושל התופעה היה מחושב בידי משה כך כשפג הזמן של שלושת הימים, פרעה שלח את מרכבותיו במרדף אחרי בני ישראל כדי להחזירם, והם הגיעו אל חלק מהרצועה המיובש בדיוק בזמן כשהים חזר ושתף את המקום וגם את מרכבות המצרים. אירוע התופעה הזאת הסתמן לבני ישראל כנס גדול, והם היו המומים מהשתאות הם נוכחו לדעת שהשתחררו  נותקו לגמרי ממצרים באופן מוחלט, והפנים שלהם מכאן ואילך הן מופנות רק קדימה בין שרוצים ובין שלא רוצים  משה השיג בזה שתי הצלחות מכריעות בתחילת דרכו: השתחררות מוחלטת מכל כוח מצרי שהיה יכול בנקל  להחזירם ולהענישם. הוא גם השיג תלות מוחלטת של כל היוצאים ממצרים וכל הגורל שלהם מוטל עליו, אין ספק שאם לא היה כך, הקשיים במדבר היו גורמים למרידות וחזרה למצרים. התפתחות  מעין זאת היא בלתי אפשרית כי הים סגר, והוא מהווה חיץ בלתי עביר.   משה ידע שיהיו תלאות במדבר, ובעיקר עקב המחסור במים. לכן הוא שם פניו להגיע אל המקום הקרוב ביותר לשם כך. המקום המתאים הוא אזור קדש ברנע, העם החל להתלונן על כל מה שהוא אכל במצרים ואין לו את זה במדבר. משה ניסה לספק אותם בשני ממצאים הטובים לאכילה והמגיעים למדבר, בשני בפרקי זמן בשנה ובאזור הצפוני של מדבר סיני. הממצא האחד הוא ה-מן המופיע בצורת גרגירים קטנים לבנים שלוקטים אוותם והם טובים למאכל, הם עשויים מהפרשה של כנימות המופיעות על עצי האשל. ההפרשה מתייבשת באוויר והופכת לגרגירים לבנים. הממצא השני הוא השלב הנוחת פעמיים בשנה באותו האזור. עופות השלב הם סוג של עופות נודדים כעין תרנגולות קטנות הם באים מדרום אירופה חוצים את הים התיכון ונוחתים למנוחה קצרה באפס כוחות בחופים הדרומיים של הים בטרם מסעם למרכז אפריקה ועושים את דרכם חזרה באותה הדרך. את השלב אוספים המקומיים כצורך של מאכל בשר. בהמשך הדרך לקדש ברנע, שבט נוודים בשם עמלק, שהיה מצוי באותה סביבה, החל להתנגש בבני ישראל ולפגוע בהם. ההתנכלויות האלה הובילו בסוף לידי מלחמה. המלחמה לא הייתה קלה, משה הצטרך להרים ידיים מדי פעם כדי לעודד ולגבור, אחרת עמלק היה גובר,  עד כדי כך שהיו צריכים שני אנשים להחזיק ולתמוך בידיו של משה למעלה כל הזמן עד להכרעה. המלחמה הראשונה הזאת של בני ישראל השאירה חוטם קשה על בני ישראל ולכן נאמר בסופה, "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ:  כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם ." (שמות יז' 14)

ההתמקמות בקדש ברנע

כאשר בני ישראל הגיעו לקדש ברנע והתמקמו שם, הגיעו למקום  גם יתרו כהן מדיין,  שהשמועה על כך פשטה והגיעה אליו, הוא הביא איתו את ציפורה בתו- אשת משה ואת שני הבנים-גרשום ואליעזר, אשר נשארו אצלו כאשר משה יצא למלא את השליחות. משה סיפר ליתרו את כל הקורות אותו ואת בני ישראל. כאשר יתרו נוכח לראות  שעל כל דבר קטן וגדול כולם באים למשה לקבל ממנו הדרכה ועצה, אז יתרו אשיא לו עצה למשה, להוריד את העומס הזה שהוא בלתי נסבל. ולהעביר אותו "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים, אַנְשֵׁי אֱמֶת–שֹׂנְאֵי בָצַע; וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת, שָׂרֵי חֲמִשִּׁים, וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת." . משה הכן קיבל ומילא אחר העצה של יתרו.  בני ישראל התמקמו באזור קדש ברנע וכן בכל הסביבה על פי מציאותם של מקורות המים המועטים, זה היה  שלב חשוב של הכנה לפני המעבר לשלב הבא שבו יתבצע המאורע הגדול החשוב והנשגב בעוצמתו בתולדות העם.

הר חורב הר סיני

היה עליו על משה בהיותו במדבר להחליט ולקבוע את מקום קבלת התורה. המקום חייב להיות מרשים ומלא הוד. לכן משום שכל היוצאים ממצרים חיו כל ימיהם  בארץ משור הם יהיו מאוד נפעמים לעמוד מול הר גבוה שפסגתו קרובה לשמיים. יתר על כן ,תהייה בידי משה האפשרות הנדרשת לעשות הכנות ובעיקר סמויות מן העין ומתחייבות לצורך הביצוע המושלם של המאורע. משה בחר את ההר חורב, בדרום חצי האי סיני, כמקום המתאים ביותר לקיום המאורע הגדול של קבלת התורה. היות והמרחק מקדש ברנע עד להר חורב בדרך החוף ומאילה דרומה הוא קרוב ל300 ק"מ והוא דל במקורות מים, סביר להניח שרק הגברים השתתפו במסע. בני ישראל היו בתהליך רגשי ונפשי ההולך ומתעצם של הכנה לקראת המאורע הגדול. הם הלכו את כל הדרך, הגיעו וחנו נגד ההר, משה עלה להר וירד ומביא את דבר האלוהים המציע להם  כריתת ברית, אם הם יקבלו את מצוותיו הוא יעלה אותם לדרגת חשיבות של עם סגולה,של ממלכת כוהנים וגוי קדוש ובני ישראל הסכימו. בני ישראל נצטוו להתכונן ולהתקדש יומיים וכן לכבס שמלותיהם לקראת היום הגדול. ביום השלישי מוקדם בבוקר,בהפתעה.

עשרת הדיברות וקבלת התורה

  "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר, וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר, וְקֹל שֹׁפָר, חָזָק מְאֹד; וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה." (שמות יט' 16). המחשבה היא שהאלוהים יורד ומסביר דרך משה את "עשרת הדיברות" שהם קובץ המצוות המוחלטות המחייבות את עם ישראל וגם ראויות לכל חברה אנושית טובה. כל המופע  הוא נראה כתופעת טבע מדהימה ויוצאת מן הכלל והיא באה להוכיח שהמצוות הן מצוות מידי שמיים ולא מידי  בשר ודם. לכן התורה היא מקודשת ויש לה פס חיים שאין לכל תורה אחרת. הכן הקוד, הצופן, של "עשרת הדיברות" שעליו מבוססת  התורה  של עם ישראל  הוא בעצם מהווה גם קוד בעל מימד עולמי של השפעה וחשיבות.

מתן תורה- 2001, 2002, 2003,

הר סיני בעיניים שיכליות

אם נרצה להסתכל בעיניים שכליות ולהבין את המאורע הכביר בעצם היותו וכפי שהוא התבצע הרי שמשה הוא הבמאי שגילה יכולות על אנושיות וביצע מופע שאין דומה לו בהתרשמות ובהשפעה העצומה שלו בכל ההיסטוריה האנושית . אציין כמה נקודות לאשש את מה שקרה ויכל לקרות מאחורי הקלעים. "וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר, הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ: כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר, מוֹת יוּמָת"  יג" לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד, כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה–אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ, לֹא יִחְיֶה; בִּמְשֹׁךְ, הַיֹּבֵל, הֵמָּה, יַעֲלוּ בָהָר." (שמות יט' 12-13),  "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, רֵד הָעֵד בָּעָם:  פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת, וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.  כב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה, יִתְקַדָּשׁוּ:  פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם, יְהוָה. " (שמות יט' 21-22), (שמות יט' 24). פסוקים האלה מעידים שהיה על מה להסתיר: על יצירת מערך של תוקעים בשופר, מקים בטופים, מבעירי הלפידים ומעלי העשן. כל זה בשלב הראשון ואילו בשלב השני היה גם וגם היה מה להסתיר, על שהותו הארוכה של משה להכנת הלוחות הראשונים 40 יום ולילה ולהכנת הלוחות השניים עוד 40 יום ולילה.

הכרובים

משה וכל בני ישראל שהיו בהר סיני חזרו למקום ההתכנסות בקדש ברנע.  לאחר המאורע הגדול בהר סיני משה החל להעסיק את האומן בצלאל בן חור במלכת בניית המשכן והנחת הלוחות בתוכו, משה נדרש מה' לבנות ארון ולהניח בתוכו את לוחות העדות, את הארון לכסות בפרוכת. ולבנות גם שני פסלים בדמות כרובים ולהניחם על הפרוכת זה מול זה.ואלוהים אומר למשה כי זה הוא המקום שבו הוא יועד איתו. "וְנוֹעַדְתִּי לְךָ, שָׁם, וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים, אֲשֶׁר עַל-אֲרוֹן הָעֵדֻת–אֵת כָּל-אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ, אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." כל היצירה והמופע הזה בקודש הקודשים מעלה בפנינו חידה ותעלומה גדולה הכיצד קורה שמעל הדיבר השני שבלוחות הציווי הוא לא תעשה לך פסל. ועליו מעל לארון האלוהים מצווה להניח שני פסלים. בחיפוש אחר תשובות הפרשנים לא מצאתי תשובה נאותה ורק כאשר עבדתי על תכנון ציור הכרובים גיליתי את את מה שנראה כפתרון סביר, הכרובים מייצגים את מעשה הבריאה שהתרחשה לפני התורה. הכנפיים את בריאת העופות, הגוף את בריאת החיות, והראש את בריאת האדם. ולמה שניים כי אין בטבע חיים בלי שניים כלומר לסמל הזכר והנקבה הנמצאים בקודש הקודשים.לשני בני המין יש מעמד שווה ובאופן מוחלת  לפני האלוהים ולכן מובן מאליו מכך ש "ואהבת את רעייתך כמוך" הוא למעשה כלל הקודם לכלל הגדול שבתורה דהיינו "ואהבת לרעך כמוך".אז נקבע שמי שרואה את המעמד הקדוש של הכרבים הוא הכוהן הגדול ורק פעם אחת בשנה ביום כפור, כל כך ולמה, כנראה שבני האדם לא היו ראויים אז לכך.                               

המרגלים

משה פונה ומבקש מזקני ישראל לשלוח אליו נציג מוכשר מכל שבט על מנת שיצא לרגל את ארץ כנען. 12 נציגים ובראשם כלב בן יפונה ויהושע בן נון  יצאו ועלו צפונה לארץ כנען לאורך שרשרת ההרים שבמרכז הארץ, והגיעו עד לבוא חמת מצפון לדמשק. ויתורו את הארץ ויושביה וייסעו ויביאו עימם מפרי הארץ. הכל טוב ויפה הם אמרו ואולם הערים בצורות וחזקות ואנשים גבוהים וחזקים. זו הדעה הכללית של 10 מהם ודעתם הייתה ש "לא נוכל להם". ואילו הדעה של יהושע בן נון וכלב בן יפונה הייתה ש "נכל נוכל". משה כאס מאוד והבין שהדור הזה אין הוא ראוי ואין הוא יכול ולכן יש לחכות ולהכין את הדור הבא. לשמע הדברים האלה   התארגן כח צבאי למחרת בניגוד לדעתו של משה  ויצא לעלות להר צפונה ולהילחם אך הם הוכו ונהדפו  על ידי הכנענים והעמלקים. זו הייתה ההוכחה השנייה לאחר המלחמה הראשונה עם עמלק, שיש להמתין במדבר עד הדור הבא. האמת היא שהמרגלים צדקו בדעתם, כי העם , אחרי שנים רבות בתנאי עבדות,הוא היה תשוש מבחינה נפשית וגופנית. הוא הוכיח זאת במלחמה עם עמלק שלא הייתה קלה  כלל. משה לא היה צריך לשלוח את המרגלים כי הוא ידע טוב מאד מה יש ומה קורה בכנען שהרי הוא היה שם בעת היותו במדבר ומכין את תוכנית היציאה ממצרים.בעצם שליחת המרגלים היה רק תרוץ.המקרא מסביר לעם ישראל, מאותם הזמנים, שהשהייה במדבר נגרמה כעונש על חטאי המרגלים והעם.

החשיבות של השהייה במדבר סיני

מתוך היבט שכלתני של היום השהייה הארוכה במדבר, הייתה בעצם מתנה משמים.השהייה הייתה מחויבת המציאות. לכל המאמינים בניסים המשמעות של השהייה  צריכה היא להיחשב  כאחת הניסים הגדולים.כי המשמעות הדידקטית של השהייה במדבר נראית כאילו להשגחה העליונה יש יד בדבר.זאת משום שכל מה שקרה ונעשה במדבר סיני  לא היה יכול לקרות ולהיעשות בשום מקום אחר.במדבר נוצר הגיבוש של העם,כולל הערב רב, המיעוט המצרי הלא קטן.במדבר סיני נתקבלה התורה,והיה צריך ללמד את כל המצוות והחוקים, וכן היה צריך להכיר ולתרגל את כל הפולחן של עבודת הזבחים והקרבנות.במדבר נקבעו מועדי החגים החשובים:פסח, שבועות,ראש השנה ויום כיפור,וסוכות.בני ישראל היו מצווים להתחיל לקיים אותם מאז וכל שנה ולתמיד. מעל לכל אלה להתחיל ולקיים את קדושת השבת.מכל החוקים והמצוות ברצוני לייחד ולהצביע על חשיבותו של חוק אחד מיוחד.בני ישראל אמנם נצטוו לדעת את כל החוקים אבל יחד עם זאת כל אב משפחה היה מצווה ללמד את בנו.החוק הזה מובלט באופן מיוחד ב"שמע ישראל " במסגרת התפילה היומית ולא רק. הוא מופיע בספר דברים, ו ,4-9.  אין ספק, שבמרוצת ה – 3500 שנה מאז  קיומו המעשי של החוק הזה נוצרו, מבחינה גנטית, השלכות חיוביות מאד בתודעה ובתובנה של העם היהודי. החשיבות הגדולה של אותו פרק זמן הכרחי של השהייה במדבר ניתן לסכם אותו בכמה אירועים מהחשיבות העליונה שנולדו והתלקדו יחד באותו פרק זמן,ואולי באותו הרגע – במדבר סיני  נולד עם ישראל.שם נולדה-נתקבלה-נכתבה התורה.שם נולדה תרבות חדשה התרבות של העם היהודי. ושם נולד גם האלוהים במוחו של עם ישראל וכן גם של, כמעת, כל המין האנושי. נראה כאילו יש לכל זה מימד קוסמי.                                                                    

המסע של בני ישראל ממזרח לירדן

עברו השנים,וגם קם דור חדש, בקדש מיתה מרים ונקברה שם. בני ישראל החלו במסעם ופנו צפונה לעבר הר ההר, שם מת אהרון הכהן ונקבר במקום. הכהונה עברה לאלעזר בנו. מצפון להר ההר התפתחה מלחמה עם הכנענים שעברה בהצלחה.הכוונה ללכת בכוון מזרח לא צלחה. מכיוון שמלך אדום התנגד בכל תקף. בני  ישראל נמנעו מלהילחם איתו  ולכן הם פנו דרומה לעבר ים סוף, משם פנו מזרחה  וצפונה, הגיעו עד לנחל זרד בקצה המזרחי של דרום ים המלח ומשם צפונה. מלך סיחון יצא להלחם בישראל. במלחמה הזאת מלך סיחון הובס וכל ארצו נכבשה.  בני ישראל המשיכו צפונה ובשלבים הגיעו עד לנחל  ארנון  ועד לנחל יבוק ומשם עד לבשן ממזרח להר החרמון. בפרק זמן מסוים בני ישראל השתהו וחנו על הרמה ממזרח לירדן מול העיר יריחו.באזור הזה מתרחשים כמה אירועים מיוחדים.

הסיפור של בלק ובלעם

הסיפור המוזר על מה שקרה בצד הלא ישראלי. בלק בן ציפור מלך מואב פחד מהישראלים והוא חיפש כל דרך להחלישם. הוא שלח לקרוא לבלעם בן בעור, הידוע כנביא וכקוסם מפורסם מאזור ארם נהריים, שיבוא לקלל את בני ישראל. בלעם ענה לו שהוא מוכן אלא שרק מה שאלוהים ישים בפיו זה מה שהוא יאמר. בלעם מגיע  ובמקום למלא את הבקשה של ברק בלקלל, יוצאת מפיו דפקה ברכה. המלך בלק כועס מאד. הוא מבקש ממנו שוב ושוב לחזור ולנסות מספר פעמים והתופעה הזאת חוזרת ונשנית הברכות יוצאות מפיו בקצב שירי נבואי. כל הסיפור הזה הוא פרק בפני עצמו. נשאלת השאלה כיצד הוא נתגלגל ושוזר לתוך התורה. מבחינה הגיונית קיימת רק דרך אחת בלבד, והיא שבלעם או אחד מאנשיו הוא אשר העביר את הדברים למשה.

המגפה של הפיתוי הגדול

האירוע השני הוא הכן נובע מזה הראשון.כלומר מהעצות שבלעם נתן למלך ברק המואבי.יש רק דרך אחת, בלעם מייעץ,  שאפשר להחליש את ישראל והיא על דרך הפיתוי.והכן המואבים והמדיינים במשותף ניסו  את הדרך הזאת.בנות מואב ומדיין בהמוניהן הזמינו את בחורי ישראל להשתתף בפולחן הזבחים אשר הן עושות  ובחורי ישראל הכן החלו להיענות.אז מופיע איש ממשפחה נכבדה ,ולקח בחורה מדיינית שהיא גם מראש בית אב למדיין,והוביל אותה לאהל ושכב עימה לעיני כל. ומשה וזקני ישראל  רואים ובוכים באפס מעש.ואז קם אלעזר בן אהרון הכוהן. לוקח רומח בידו הולך ודוקר את הזוג ביחד בשעת מעשה.ומה שהיה נראה כתועבה וכמגפה גדולה שהתפשטה באין מעצור היא בבת אחת נפסקה. אירוע הזנות הגדול  גרם להתייחס אל המדיניים כאל  אויבים ולצאת למלחמת נקמה נגדם. בינתיים אחלו להיעשות כל ההכנות לצורך הכניסה לארץ. ואז באו נציגי השבטים של ראובן גד וחצי שבט מנשה אל   משה ובקשו ממנו לאפשר להם להתנחל ממזרח לירדן.משה הסכים בתנאי שהם ימשיכו להלחם ולעזור לאחיהם עד גמר ההתנחלות שלהם. הדבר הזה היה מוסכם על כולם.  

משה על הר נבו  במקרא כתוב "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  יג וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ.  יד כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם:  הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן  "(במדבר  כז, 12 – 14) החטא המדובר הוא מה שהיה במקום שניקרא מי מריבה ובעניין החוסר במים . אז ה' אמר למשה דבר אל הסלע ויצאו ממנו מים ואולם משה לא עשה כך אלא הוא הכה בסלע במטהו.באשר לעניין העונש, האמת היא שמשה היה כבר תשוש מאד , וזה ניכר כאשר התרחש מעשה הזנות הגדול, נראו אז משה וזקני ישראל יושבים רואים ובוכים. לא לשכוח את הגיל שלמשה ( 120 ) ואת המאמץ הכביר שהוא השקיע בכל ההתרוצצות שלו שהייתה נחוצה בכדי להכיר את מדבר סיני ואת ארץ כנען ושהרבה הזכורים יש אי לכך בתורה.משה ביקש מ-ה' לקבוע מי  ראוי לרשת  את מקומו  ו – ה'  אמר לו  "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן–אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ; וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ, עָלָיו.  יט וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ, לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה; וְצִוִּיתָה אֹתוֹ, לְעֵינֵיהֶם.  כ וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו–לְמַעַן יִשְׁמְעוּ, כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  כא וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה:  עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ, הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ–וְכָל-הָעֵדָה." (במדבר כז  18 – 21 ).  הדבר האחרון שהיה ביכולתו של משה לעשות הוא לעלות או להעלות להר נבו הסמוך, ואל מול המראה של כל ארץ כנען ולראות  ולהיקבר שם.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s