מקור הגניוס (Genius) היהודי

המושג: "הגניוס היהודי" הוא ביטוי שהפך להיות רווח בקרב השכבה המשכילה בעולם התרבותי המערבי וכן גם בקרב עמי המזרח הרחוק. כל זאת משום שהיהודים, הדבר ניכר, נוטים להצליח ולהשיג הישגים יותר גבוהים מעל לנורמה הרגילה של יתר העמים. זו עובדה מוכחת שאחוז מספר פרסי הנובל שהיהודים קיבלו בכלכלה במחקר ובמדעים הוא 26% מהסך הכולל ובשעה שהעם היהודי מהווה רק 0.2% מהסך העולמי (ויקיפדיה). המושג "גניוס" או בעברית "גאונות" הוא מושג המעיד על כושר גנטי המאפשר יכולת חשיבה מעל לרמה הגבוהה המקובלת. וכאן המדובר לא בכושר של אדם יחיד, שזה אמנם קורה, אלא של עם שלם, העם היהודי. התופעה היא גנטית, היא תלויה בהשתנות של הגנים הנגרמת ומשפיעה תוך כדי תהליך הדרגתי ארוך זמן, זהו התהליך האבולוציוני.  אורך הזמן של העם היהודי הוא כ-4000 שנה. התרבות היהודית החלה למעשה מהרגע הראשון, מהופעתו של אברהם ועד להופעתו של משה לפני כ- 3,500 שנה. טיבם, אופיים ומעשיהם של כל הדמויות החשובות שבתורה, מאברהם עד משה, הם אלה בעיקר אשר השאירו דגם של התנהגות מופתית וחותם באישיותו של העם.

 התהליך של העברה

 מסיפורי האבות עד משה. יש לזכור וההיגיון מחייב, שכל אחת מהדמויות החשובות האלה, היא עצמה הייתה בעצם המקור הראשון של הסיפור על כל קורותיה. היא למעשה סיפרה על אירועים, על התגלויות על חלומות ועל ההזיות שהיא עברה. כל הסיפורים האלה התגלגלו מפה לאוזן אין ספור פעמים עד שהגיעו לידיעתו של משה. אין כל ספק שהמספרים למיניהם הוסיפו נופך משלהם כדי לאמת, לחזק, להרשים או אפילו לממש את מה שנראה כחלום או כהזיה. הדוגמה לכך היא סיפור "העקידה" אצל אברהם או "המאבק עם המלאך" אצל יעקב. כל החומר הזה האצור במוחם של זקני ישראל במצרים, עבר לידיעתו של משה בעת ביקוריו אצלם. משה, בעת היותו במדבר היה עליו להתכונן ולדעת את כל מה שיהיה עליו לעשות גם אחרי היציאה ממצרים. היה עליו להכין את כל המסכת הגדולה של התורה והאמונה, וכן החוקים והמצוות שיהיה עליו להעניק ולהטיל, כדברי הכתוב "הר כגיגית", על בני ישראל בצאתם ממצרים. כל החומר הרב הזה שנקרא התורה, הכולל כמובן את סיפורי האבות, היה עליו לערוך אותו מבחינה חינוכית ודידקטית בכדי שיהיה מוכן כמקשה אחת גדולה ומושלמת.

הערכים והתובנות  

מתוך המקשה הגדולה של התורה נתמקד באותם המרכיבים באישיותם של הדמויות האמורים להשפיע על הגנים :   אברהם–  ממוקם, בשל המקנה של המשפחה, בשולי העיר אור-כשדים, יום אחד הוא מעיז, יוזם ומגלה רעיון מדהים, רעיון של אמונה באל- עליון שאינו נראה ואינו בעל צורה ממשית והוא מעל לשמש ומעל לירח. שני הגלגלים הגדולים שבשמים הזזים ומתחלפים ביניהם. עצם ההתעמקות, המחשבה והגילוי באל-עליון הוא למעשה מהווה ערעור כנגד הפולחן האלילי המרכזי והשורשי בממלכה, הסוגדת לאל הירח. כדאי לשים לב לקורלציה שיש בין הפולחן האלילי המקומי לירח לעצם הגילוי המהפכני של אברהם שהאל העליון הוא מעל לשמש ולירח. אברהם הוא בעל סמכותיות גדולה. הרעיון המהפכני שלו יצר מצב בלתי נסבל עם הסביבה עד כדי כך זה היה, שאביו תרח נאלץ לקחת את אברם את שרי ואת לוט לנטוש את מקומם ולעבור לצפון לחרן. בחרן אברהם ממשיך לעמוד על דעתו והמצב הקודם חוזר על עצמו. הפעם הוא נאלץ לנטוש את אביו וגם את משפחת נחור אחיו והולך על פי התגלות ה-"לך לך" בדרך לארץ כנען והוא אז בן 75. אברהם עובר בכנען במהלך חייו שורה של אירועים. באחד מהם הוא מגלה אומץ בלתי רגיל. אברהם לוקח את אנשיו (318) ויוצא לרדוף אחר 5 המלכים שבאו מהצפון, נלחמו וניצחו את 4 המלכים של סדום ועמורה ולקחו איתם שלל רב וגם את לוט. אברהם רדף אחריהם השיגם, הפתיע אותם ושחרר את כל השלל וגם את לוט בן אחיו. באירוע אחר, האלוהים מיידע את אברהם שהוא מתכונן להחריב את סדום ועמורה בגלל חטאיהם. אברהם נחרד והוא מעיז להתווכח עם האל, על משפט וצדקה, ושלא ראוי יהיה  להרוס הכל אם יימצאו שם לפחות עשרה אנשים ישרים. לבסוף מגיע מבחנו האחרון, העקידה, אברהם בתנאים של רוגע מלא מהרהר והוזה על כל מה שעבר עליו על מילוי כל שאיפותיו ועל הדבקות שלו באל-עליון, ושמגיע להודות על כל מה שהאל גמל לו ובמיוחד ההולדת של הבן יצחק, בתנאים הבלתי אפשריים.  וכאן הוא מעלה מחשבה, מן הסתם, שבעצם הדבקות וההודיה של הכנענים לאליליהם בהקרבה של בן, היא גדולה משלו. אז הוא הוזה ומהרהר שהוא מתחיל בישום תהליך ההקרבה של הבן, הנער. הוא מכין ביחד עם הבן את העצים, וצעד אחר צעד מתקדם, בדרך הארוכה מגרר אל הר מוריה, הבן סוחב את העצים על ההר עד למעלה. הם מכינים את המזבח, הבן עולה ונשכב מעליה בלי אומר ודברים והוא קושר אותו. הוא מוכן. חושב ומהרהר על 'משפט וצדקה' ואז הוא אכן רואה את האייל שמחכה לו לקרבן במקום הבן. כל מי שבוחן את כל הפרטים של האירוע כביכול, והיכן שרה האישה המרשימה והדומיננטית שלו, שלא מוזכר,יבין שאין היגיון. לכן ההזיה שהתרחשה בערוב ימיו לא נשארה הזיה. העורכים, והמספרים למיניהם דאגו שההזיה הזו של אברהם תעבור הלאה במסורת כמעשה של ממש. כך זה עושה הרבה יותר רושם ואמנם כך זה היה וקרה. הערכים והתובנות של אברהם הם: חשיבה עמוקה, יזמות, תעוזה, אומץ,  תחבולה, דבקות ואמונה, דבקות בצדק ובמשפט, מהפכן הלוחם לרעיונו, ושאיפה ומאוויים לגדולה עתידית ומאוויים הנובעים מהבריתות שבהתגלויות: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים (הנילוס) עד הנהר הגדול נהר פרת" המעלות של אברהם עברו במידה זו או אחרת לאבות הבאים אחריו ועד לאישיות הגדולה של משה. הם קיבלו עריכה אחרונה על ידי משה כשהוא שילב וערך את כל התורה בהיותו במדבר בטרם "יציאת מצרים".                                 

תהליך הספיגה                                                                    

 כל הערכים החשובים של אברהם ושל יתר האבות ועד משה הם ערכים שבני ישראל נצטוו לדעת אותם ולחזור ולשנן אותם מידי יום במשך כל חייהם באמצעות קריאה ותפילה ויתר על כן הם נצטוו על פי התורה לחנך וללמד אותה לבניהם. הצו הזה הוא למעשה צו נגד הבורות, יש לזה משמעות עצומה אם מעלים על הדעת מתי זה ניתן. הצו מופיע פעמיים ביום בתפילה ב"שמע ישראל….ושיננתם לבניך. ודיברת בם…." עכשיו שוו בנפשכם שבני ישראל במעמד המכונן של מתן התורה הם מקבלים אמונה שהיא נחשבת אלוהית, כתוצאה מכך הם קוראים ולומדים אין ספור פעמים את התורה מתוך רצון, מתוך עניין ומתוך ציווי לקיים את המצוות תוך כדי התמקדות בסיפורי האבות, מעשיהם ודרכיהם. כמו כן, המחויבות לדעת היא גם כדי ללמד את הדור הבא. ונוסף לכל זה הם מקבלים, יש מאין, את הכלי החשוב ביותר, את כתב האלף-בית שמאפשר את הלמידה והשינון החל מהגיל הרך. משה המציא את כתב האלף-בית לשם כך. כל הלמידה, הספיגה, ההעברה והשינון מדי יום, במשך כל הזמן מאז משה, השפיעו בצורה של הטמעה ושל אבולוציה. אין ספק שהערכים של האבות נספגו עמוק בתודעה היהודית וחרטו את חותמם ב-D.N.A. של כל יהודי ומכאן בא מה שמשתמע היום במושג "הגניוס היהודי"