תסביכים בעם היהודי

תסביך נפשי שטמון בנפשו של אדם מכל סיבה שהיא הוא עולה ומשפיע עליו בצורה זו או אחרת. התסביך בהגדרה הוא נחשב כליקוי. אכן, במובנו ובישומו השלילי הוא גרם לאסונות כבדים. אנחנו יודעים טוב מאוד מתוך הקורות של הכובשים הגדולים איזה אסונות נוראיים הם הביאו על עמים ועל בני אנוש במהלך ההיסטוריה הרחוקה וכן גם במהלכה הקרוב מאוד אלינו, משום שהיו נגועים  בתסביך העליונות והשיגעון.

אני מסתכל על התופעה הזאת מן הצד  החיובי ואני מבקש להעמיד את השפעת התסביך על שני קטביו, תסביך נחיתות ותסביך עליונות (inferiority complex and superiority complex). במבחן המציאות שקרתה בהיסטוריה היהודית ואשר השפיע על העם.

דוגמאות מהדמויות החשובות

אברהם- האב הראשון של העם. כאשר הוא קיבל את ההשראה וההכרה במציאותו של אל- עליון, הוא נעשה חדור רגש של עליונות מחשבתית ותרבותית ואולם הסביבה החברתית החדורה בתרבות השורשית שלה,היא למעשה חיה בתחושה דומה של עליונות תרבותית משלה. אברהם לא יכול להתמודד עם הניגוד הזה והוא נאלץ לעזוב את אור כשדים ולנדוד לחרן ולנדוד גם משם לארץ כנען. כנען הוא המקום שהיה מצוי בתווך בין התרבות הבבלית לבין התרבות המצרית. אברהם הסתדר יפה מאוד בכנען בכבוד ובתהילה.

יצחק ויעקב– האבות אחרי אברהם שניהם, כל אחד בטורו, חיו תחת הדומיננטיות של אברהם  ובהמשך גם של רבקה. יעקב עבר, בבורחו  מעשו  אחיו, אל מתחת לדומיננטיות של לבן גיסו. יעקוב לאחר מותה של רחל עבר מהפך נפשי והתמלא ברגש של כוח ושליטה, הדבר הזה ניכר בהחזקת המשפחה הגדולה שלו מלוכדת מסביבו. יתר על כן הוא גם הוסיף  את שני הבנים של יוסף לאותה מסגרת משפחתית שבטית. היכולת הזאת נמנעה מאברהם וכן  מיצחק.

יוסף-  יעקב  החדיר בבנו יוסף, עוד מקטנותו, תסביך של עליונות על ידי יחס ופינוק. הגישה הזאת של יעקוב היא מובנת וטבעית משום שהיא מהווה מעין פיצוי על האבדה הגדולה של רחל אהובתו. היחס של יעקב ליוסף גרר קנאה והקנטה מצד כל האחים. התוצאה של כל התסביכים האלה הופיעה בחלומות של יוסף, ואחר כך במכירתו וסלוקו מארץ כנען. יוסף, בהמשך, הקניט את אחיו כשבאו אליו למצרים, אך הוא לא פגע בליכוד של המשפחה.

משה-  משה גדל אצל פרעה במשך  ארבעים שנה. והיה שרוי כל כולו בחובה של התרבות המצרית. הוא למד וצבר ידע רב כאחד החרטומים והגדול שבהם. הוא הוכיח זאת בהמשך. כל מה שלמד וידע היה ברור לכל שהלימוד הוא לא על מנת לשלוט, שהרי הוא היה שייך כאיש עברי בן לעם המדוכא והנחות. משה לא חשב ולא יכול לתאר לעצמו שהוא יכול לעזור לעם שלו חוץ מאשר לבקר מפעם לפעם אצלם ואצל הוריו. הניגוד החריף הזה המתבטא ביחס בין חוכמתו וידיעותיו לבין מוצאו העברי הנחות וכן בין המעמד, הסטאטוס שלו, לבין המעמד  של עבדות שבו נמצאים הוריו ובני עמו, הניגוד הזה יצר את המתח ואת הסיבה שבגללה הוא נכשל בזה שהתערב בקטטה עד כדי כך  שבה המצרי נהרג. הטמנת המצרי בחול לא הועילה משום שהעברי שהיה שם כלך וסיפר. כאשר הדבר נודע למשה, הרגיש שהשמיים נפלו עליו והוא הפך פתאום ממרום המעמד והנוחיות ליצור הנרדף על חייו. הזעזוע של משה היה כה גדול שהוא שאל את עצמו למה? ואיך? מה ומי גרם לו להיכשל? לאט לאט הוא  הגיע למסקנה היחידה האפשרית. והיא שלאל של העברים יש יד בדבר משום המצב הנורא שבו שקוע העם שלו, ואם הוא הצליח להכשיל אותו שהוא הכל כך חכם הרי שיש לו את היכולת גם לעזור, ולהטיל עליו את המשימה להציל את עמו ישראל ממצרים. ברגע זה משה הגיע לשיא המחשבה השיגעונית, לשיא תסביך העליונות והוא שיש לאל ידו, עם כל החכמה והידע, ובעזרת האל של העברים להתכונן ולבצע את כל המשימה הבלתי אפשרית. שומה עליו עכשיו להתכונן והרבה להתכונן על מנת להצליח להוציא את בני ישראל ממצרים.

שאול המלך-  שאול חש כבר ברגש הנחיתות מהרגע ששמואל הנביא הטיל עליו את התפקיד כמלך. הלחץ והשאפתנות של שמואל הנביא הכניסה את שאול לדיכאון שהוביל לעלייתו של דוד ובסופו של דבר לנפילתו במלחמה כנגד הפלשתים.

דוד המלך– דוד הנער ניחן עוד מילדותו בתסביך העליונות. אנו מגלים זאת כאשר הוא כנער מופיע אצל שאול המלך ומבקש לאפשר לו להתמודד כנגד גלית והוא מעלה את הסיפור שלו, שהוא כבר נתקל באריה וגם בדוב נגבר עליהם בעזרת ה'. דוד המלך סבל בחייו הרבה מנרדפות וממלחמות אך הוא היה גם עתיר ניצחונות. והוא הגיע לגבאים באהבתו ובגאוותו של העם אליו ועל כך שהוא נחשב כמלך האידאלי שרק מחלציו יצא הנצר שימלוך בעתיד ויציל את העם מגלותו.

שלמה המלך– הוא תוצר מושלם של דוד המלך, וגם הוא קיבל את רגש העליונות של אביו דוד. באמצעות חינוכו לעתיד על ידי אביו דוד המלך, בת שבע אימו ונתן הנביא. שלמה המלך ניחן גם בחכמה רבה והוא ניצל בהצלחה את יכולתו לשמור על שלטונו במרחב הלא יציב ועל הישגי אביו. לשם כך הוא נקט באמצעי הדיפלומטי של ריבוי נשים שהוא לקח מהעמים שבסביבה וכן גם בביטוי החכמה והמשל שלו במגעיו עם הממלכות השכנות מסביבו. כשהגיע לקראת סוף ימיו הוא נוכח לדעת שעניין הנשים הפך להיות בבחינת "אליה וקוץ בה". הוא החל לשקוע בהרגשה רעה ובאיבוד כל מוטיבציה והוא נתן לזה ביטוי בספר קהלת ובאחת האמירות שבו: "למי אני עמל? הכל הבל הבלים". הכן הוא צפה את הנפילה אחריו משנוכח לדעת שרחבעם בנו בין לנעמה העמונית הוא אשר ימלוך אחריו.

בנימין זאב הרצל- הרצל הוא דמות מקבילה בכמה היבטים לזו של משה. נתונים:   1) זעזוע נפשי עמוק המעביר אותו מתסביך נחיתות לתסביך עליונות הגבוה ביותר. 2) שינוי בהשקפת עולם ובמציאות התרבותית. 3) פעילות שהייתה בבחינת הצלה של העם משקיעה וטמיעה. הרצל תיפח לעצמו הופעה מרשימה של אריסטוקרט משכיל. ויחד עם זאת  מתחת למסכה הזאת, נקרה בראשו הרגשה של נחיתות. הרגשה הנובעת מהצקות והתנכלויות אנטישמיות שהוא חווה. הוא ידע גם על  מצוקות היהודים במזרח אירופה. כאדם סקרן ועיתונאי מצליח הדבר הזה הטריד אותו והוא העלה במוחו כל מיני רעיונות איך פותרים את הבעיה הזאת. והנה יום אחד ב1895, בהיותו שקוע בחיבור וכתיבה של מחזה "הגטו החדש", התרחשה בה בעת פרשת דרייפוס. שלוותה בקריאות "מוות ליהודים". תוכן הפעילות הפנימית הרגשית שבה הוא עסק אל מול זו האנטישמית והברוטאלית שהתרחשה בחוץ, גרמו לזעזוע עמוק בנפשו של הרצל ששאל את עצמו: "הכיצד זה קורה בפריז שנחשבת למרכז של אירופה המערבית הנאורה כביכול?" אז עלתה בראשו המחשבה שהפתרון הוא ב"יציאת אירופה" מרגע זה הרצל נצמד לערכים ולצרכים של עמו. הוא החליט להקדיש את כל מרצו ואת כל זמנו, ובסיוע הכספי של אביו, בפעילות נמרצת להצלת העם והתחיל  לפעול בשלושה משורים: 1) לעורר את העם מתרדמה נפשית שהוא נתון בה. תסביך העליונות ששמר על הקיום והביטחון של העם הפך ב200-300 השנים האחרונות לתסביך נחיתות של השלמה בגורל ויש צורך להעירו ולהציבו על פסים של פעילות ציונית מעשית. 2) להשיג מישות מדינית גדולה את האפשרות של הקדשת מקום בארץ ישראל או בקרבתה לצורך  התיישבות יהודית. 3) להפעיל כלים כלכלים וארגוניים למען השגת אותה המטרה.

דוד בן-גוריון- דוד התייתם מאימו בגיל 11. אביו שהיה מחובבי ציון לקח אותו איתו למפגשים. בהמשך דוד נטל חלק ומשום שהיה קטן קומה הוא עשה מאמץ עיקש כדי להתבלט בדיבור ובדיון שבכל אירוע ציוני. בדרך זו הוא התחיל לצבור יכולת וכושר בהתבטאויות, וכן גם בקבלת ההחלטות. זה היה הסולם שבעזרתו התפתח בנפשו של בן-גוריון. התסביך או הרגש של עליונות גבוהה והוא נתן לזה ביטוי  בהמירו את שם המשפחה "גרין" ל"בן-גוריון" על משקל דוד "בן ישי". בן-גוריון היה מכור באופן מוחלט למאמץ בהשגת שאיפותיו ומטרתו הציונית. הוא לא החמיץ אף דיון אף ועידה ואף כנס כדי להטביע שם את חוטמו. בכוח חתירתו ופעילותו הנמרצת הוא רחש יחס של כבוד וכוח של מנהיג שקשה לערער אחריו. הוא היה מודע לגודל האחריות שהוא נשא ולכן הוא ניסה  הרבה פעמים לכפות את רצונו. הייתה בו היכולת וההבנה לראות כמה צעדים קדימה מכל האחרים מסביבו. הוא ראה ושקל בהתפתחויות המסוכנות הצפויות לקראת הכרזת המדינה והתכונן ללא לאות. כאשר מנהיגי הישוב חשו בגודל הסכנות וגם בדרישות של ממשלת בריטניה ושל ממשלת ארצות הברית שלא להכריז על מדינה ולא להיכנס למלחמה גדולה, הם נתקפו בפחד והיו מוכנים להסתפק בישוב שחי תחת חסדי הכוח הבריטי. בן-גוריון  קבע שיש להתמודד עם גודל הסכנה והכריז על הקמת המדינה. אלמלא דוד בן גוריון החלום של מדינה היה נשאר חלום ובישראל הייתה נשמרת שמורת טבע יהודית על פי האינטרס והרצון הבריטי של אותו הזמן.

 

התסביך של העם היהודי

משה הצליח, כמובן בהשראה, להוציא את בני ישראל ממצרים. הוא הצליח למעשה להצילם מתנאי העבדות ומתנאי הטמיעה המתקדמים. הוא הוביל אותם במדבר למרגלות הר סיני ושם הוא ניסה להקנות להם את המודעות של התגלות האלוהים, את קבלת  התורה ואת הסגולה של בחירה ושליחות. כלומר ה' בחר את עם ישראל  "ואתם תהיו-לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". תפקיד הכהן הגדול הוא תפקיד בעל זכויות וחשיבות אך גם בעל חובות ושליחות. הכללת כל העם לתפקיד הזה, פירושו של דבר הוא כי אין עוד עבדים ואין עוד נחותים ולכולם יש סטאטוס עליון של ממלאי ונושאי לפיד השליחות. כולם שם קיבלו את התורה ואת תפקיד השליחות. זה היה נקודת המעבר ממעמד קיצוני אחד למעמד קיצוני הפוך-  העליונות. אולם יש לשים לב שהרגשת העליונות זו אין פרושה שבני ישראל יהיו או ירגישו שהם  נעלים ומתנשאים כבני אדם על אחרים. להפך התורה  מחייבת את עם ישראל לשמור על מדת הענווה יתר על כן הוא חייו  לחוג את חג הפסח מדי שנה ולציין בו  בהצהרה ובקול גדול "עבדים היינו לפרעה במצרים…". בהמשך ולצורך ההודייה על תפקיד הבחירה העם מציין זאת בתפילה היומית את רגשותיו" כרוך אתה ה' אשר  בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו "השינון של המעלה הזאת הווה למעשה משאב הכוח הפנימי לעמוד ולשרוד בכל התלאות והסיכונים העצומים במהלך ההיסטוריה הארוכה מאוד שלו. יתר על כן יש באמירה הזאת הפקט אוטו סוגסטיבי  חשוב,ובעל מוטיבציה חזקה וממריצה. היה כדי וראוי מאוד מבחינה חינוכית לנצל את הגישה הזאת בצורה זו או אחרת כדי לנצלה וליישמה בלמידה. ובחינוך של הילדים. המושג "אתה בחרתנו…" עמד יפה  במהלך אורך השנים עד לתחילת תקופת ההשכלה באירופה לפני כ350 שנה. ואז מסיבת חוסר התפשרות וחוסר גמישות מצד מוסדות הדת, חלק מהעם החל להתמרד מהכפייה הדוגמתית ולאבד את היתרון של רגש העליונות, והוא החל בתהליך של טמיעה, התבוללות וחיסול עצמי. בעוד החלק השני ניצל את רגש העליונות, ובמאבק ללא לאות הצליח להקים מדינה לתפארת. יש להעיר כאן שהייתה רווחת אצל רבים מהישוב בארץ אמירה- "להיות כמו כל הגויים" האמירה הזאת עדיין קיימת ובניואנסים שונים. כל אלה החושבים כך הם למעשה מעידים על עצמם שהם צריכים לעלות בכדי להיות או להגיע לרמה יותר גבוהה. מובן מאליו שהם חיים ברגש של נחיתות.                עם ישראל הוא עם חכם. יש לו מוניטין ויש לו קבלות. הוא מצליח לנצל את חכמתו ואת רגש העליונות האמור ביישום ובפיתוח יצירתי גבוה ושיווק של סגולותיו החומריים. אך לדאבון כולנו הוא עדין נכשל מליישם את אותם הסגולות לפיתוח ניצול ושיווק של המשאבים הרוחניים שלו, אם אין פעילות מחוכמת של יצירת מכנה משותף ושל חיזוק האחדות הפנימית כי אז אין גם היכולת לחזק ולגבש את העם המתפורר שמחוץ למדינה.

שלומה המלך אמר בקהלת "ברוב חוכמה רוב כאס". ההמשך הבלתי נמנע הוא: ברוב כעס רוב פירוד. ברוב פירוד רוב חיסול…

מודעות פרסומת

הסמל של העם היהודי (הצעה)

פתיחה- אישית. מזה הרבה שנים שאלתי את עצמי, מהו הדבק המלכד את העם היהודי המפוזר? התשובה המקובלת שהייתה ניתנת, באי נחת, הייתה-התורה. מדוע היא הייתה ניתנת באי נחת, משום ההבדל הדתי והתרבותי של המגזרים השונים, וכן גם המוצא התרבותי של העדות השונות. אי הנחת היה כמובן מנת חלקם של אותם הציבוריים אשר חשבו שהם יותר יהודים מהאחרים. והם התנחמו בזה וחשבו מתוך תקווה, שיבוא היום וכולם יחזרו "בתשובה מלאה" כלומר הם יהיו כמותם. יש להניח שזו היא הסיבה שאף מגזר דתי לא יכול היה לתת גושפנקא לעצם מציאותו וקיומו התרבותי הרוחני של מגזר אחר. הנשאלים נאלצו לזרוק בתשובתם "המוצא היהודי".

העיסוק שלי ב-ארבעים השנים האחרונות הוא במטרה לתת ביטוי יצירתי אומנותי לאירועים ולדמויות החשובות בהיסטוריה של עם ישראל. העיסוק הזה גרר אותי לשקוע  עמוק בלימוד הנושא, וכן גם כל הרקע שלו בטרם התחלתי להביע אותו בעבודת היצירה. מכל הפעילות הזאת היה זה אך טבעי שביקשתי לחשוב גם על הצופן המקשר והטבוע, באופן מיוחד, בנפשו של העם היהודי. הגעתי להבחין ולייחד את המרכיבים של הצופן וכן גם לבטא על פיהם את הסמל. לשם כך גם אבצע ציור מיוחד שיוצג כאן בזמן הקרוב.

הסמל

במהלך ההיסטוריה של עם ישראל, במשך כ-4000 שנה, הזהות של העם היהודי הוגדרה בהתייחסות למושג אחד ובהתאם לרוח הזמן. בתחילה היה זה המושג  אל -עליון בתקופת האבות, בהמשך היו עשרת הדיברות ותורת משה. בתקופת רבי עקיבא נאמר "ואהבת לרעך כמוך הוא כלל גדול שבתורה". בעבר  הלא רחוק  ההשקפה הרוחנית של העם הייתה הרבה יותר דתית ומונוליתית , עם ניואנסים קטנים, ולכן הזהות הייתה קלה ומובנת. בעידן שלנו המודרני, ההשקפה הרוחנית של העם היא המורכבת ביותר. ההשקפה הרוחנית, של הציבוריים השונים והמגוונים משלל תרבויות, משתרעת על כל רמת הסקאלה מן התפישה האמונית הדתית הקיצונית בחומרתה ועד התפישה האתיאיסטית של הלא מאמינים. מה הוא המכנה המשותף היכול לחבר את כולם לשייכות אחת, להתייחסות של קרבה משפחתית אחת, לכבוד הדדי, ושכל אחד יוכל להתגדר בו ברגשי גאווה?

הצופן של המכנה המשותף מצוי בנוסחה המורכבת מארבע מרכיבים שיש בהן תוכן רלוונטי ואתני הטבוע בדנ"א של המהות היהודית  של העם.

                        אלוהים- בצלמו- ואהבת…- חופש הבחירה

הסמל הוא משולש בעל ארבע קודקודים, שלושה בחוץ ואחד במרכז, הנמצאים בתוך מעגל.

הקודקוד העליון הוא אלוהים, הקודקוד שבתוך המשולש הוא בצלמו, הקודקוד מימין הוא ואהבת…, והקודקוד משמאל הוא חופש הבחירה.

המעגל מציין את העם שהקו החיצוני שלו מצביע על החלק הדתי המחמיר וכל מה שבתוך המעגל הוא כולל את כל דעותיו של העם.

 

WhatsApp Image 2018-10-27 at 18.46.21
סמל המהות והמכנה המשותף של כל העם היהודי בעולם

הסנ

הסבר המושגים של הסמל

האלוהים

מושג האלוהים ומקור העם היהודי צמחו במודעות הלאומית באותו הזמן באותו הרגע. המושג אל -עליון הכן הופיע לפני כן בהתגלות של אברהם. והוא קיבל לראשונה את השם "אלוהים" בתורתו של משה על הר סיני וכן גם את כל המשמעות הנשגבה שבו ואשר היא מובעת בתורת משה וישראל. כל המושג העצום של אלוהים, צמח ועלה בתודעה האנושית ביחד עם התודעה  של הולדת התרבות של העם היהודי. לא יכול להיות עם יהודי ולא תרבות ודת יהודית בלי הקשר של אלוהים בהתהוותם  ולכן ההקשר הזה יש לו כנראה משמעות בממד קוסמי.

בצלמו

התורה של עם ישראל מדגישה עוד בבראשית "שהאלוהים ברא את האדם בצלמו, זכר ונקבה ברא אותם" הכוונה היא שהאלוהים הקנה לאדם כושר מחשבה ותכונות של יצירה ובריאה. פירושו של דבר הוא שהאדם נחשב כנזר הבריאה. ומכאן משתמע שהפוגע באדם הוא למעשה פוגע ביצירתו של הבורא, וכמובן הוא חוטא גדול. במובן מסוים  הדבר הזה מעיד על הצורך בהתפתחות התובנה ושפור היחסים שצריכים להיות בין בני האדם.

ואהבת…

התורה מציינת "ואהבת לרעך כמוך". אומנם המושג "ואהבת…" יש לו גם משמעות דתית של "ואהבת את ה' אלוהיך" ואולם אנו כאן דנים ביחסים בין בני האדם. הציון "כלל גדול שבתורה" אומר שבמושג ואהבת… ההדגשה היא שהמושג הזה עומד כנגד כל מחשבה ונטייה שלילית. היא גם מעידה על הצורך בשלום בין בני אדם וכן היא משליכה את המובן גם על שלום עולמי. בעצם גם הלל הזקן וגם רבי עקיבא התייחסו למושג הזה כמצווה ראשונה במעלה.

חופש הבחירה

בתורה אנו מוצאים שמרגע שאדם נולד בגן עדן, האלוהים נתן לו את תכונת חופש הבחירה. אומנם סופר שם שהאדם יכול לאכול מכל העצים שבגן, וחוץ מעצים מסוימים. אבל האדם הסקרן ואשתו חווה  בחרו להמרות את צו האלוהים ולאכול גם מפרי העץ האסור. לכן הם נענשו וגורשו מגן עדן. למעשה חופש הבחירה ניתן לכל אדם ביכולת לבחור בין טוב לרע, או בין טוב לטוב אחר. המאבק הפנימי והתמידי של האדם  בהתמודדות עם היצר, הוא בעצם מהווה גורם בהתפתחות המחשבה והמוסר. ובאשר ליכולת ההבחנה והבחירה בין דבר לדבר, בין מחשבה למחשבה, בין רמת אמונה דתית אחת לרמה אחרת, יש ביכולת הזו מעצם התכונה שהאלוהים נתן לכל אדם, ובזכות מלאה, מכוח אותם התכונות של "בצלמו". הכן גם למושג "חפש הבחירה" רבי עקיבא נתן לזה חשיבות גדולה והוא עוד הוסיף -הכל צפוי והרשות נתונה.

 

WhatsApp Image 2018-10-27 at 18.46.20 (1)
ציור סמל המהות והמכנה המשותף של כל היהודים בעולם

לכבוד 70 שנה למדינת ישראל!!

מאת אברהם נחם

הרצל 1860-1904

הרצל תיאודור (בנימין זאב) נולד בפאסט שבהונגריה ב1860. הוריו היו אמידים מאוד ומסורתיים. הרצל למד בילדותו בבית ספר יהודי, והועבר לבית ספר נוצרי איבנגליסטי ומשם לגימנסיה ולאוניברסיטה בווינה עד לקבלת תואר דוקטור למשפטים. הוא התמסר לכתיבה ספרותית והחל לעבוד בעיתון הווני Newe Freie Presse. הוא ראה את עצמו כשייך לאריסטוקרטיה היהודית והמקומית והיה גאה בכך, למרות שהוא נתקל פה ושם בתופעות של ניכור ודחייה אנטישמיות. הרצל היה מטבעו אדם סקרן מאוד וככתב של העיתון היה גם מודע לסבל ולפוגרומים שהיו מנת חלקם של היהודים במזרח אירופה. האירועים האלה הטרידו אותו עד כדי כך שעלה בו רעיון אם לא היה כדי להפעיל תנועה של המרת דת בסיועו של האפיפיור.

ב1894 הרצל עוד הספיק להביע בעיתון דעה ביקורתית, של חוסר אונים, "כי זוהי מחשבה דמיונית שבכלל ניתן מכל ציבורי היהודים מהתרבויות השונות, להפוך אותם לעם אחד ולחזור אחורה ולהקימו". הרצל, בכלל הכתיבה הספרותית שלו, הוא כתב גם מחזות שהועלו על הבמה. באותה השנה (1894) הוא החל לכתוב את המחזה "הגטו החדש". בנוסף  ובאותו הזמן החל גם להתרחש "משפט דרייפוס", עם כל התגובות של הצועקים  'מוות ליהודים'. החדירה לעומק המחזה שהוא עבד עליו והתופעות האנטישמיות הקשות במרכז אותה אירופה המערבית המדמה את עצמה שהיא ברמה של נאורות, גרמו לזעזוע בנשמתו של הרצל ומעתה לא נתן לא יותר מנוח. הרצל הגיע לכלל דעה שאין מוצא אלא ביציאה המונית של אירופה. הרצל, מתוך סערת רגשות ישב וכתב את ספר "מדינת היהודים". הספר אמור ליצור מודעות ואולם הוא נדחה ע"י כל מי שידע עליו, והיו כאלה הקרובים להרצל  שחשבו שהוא זקוק לטיפול. רק איש הגות אחד עמד לצידו של הרצל, כל הזמן, הלוא הוא מאקס נורדאו. הספר התפשט רק בקרב הצעירים של תנועות "חובבי ציון". הרצל כתב עוד ספר רומן בשם "אלטה נוילנד", לשם אותה מטרה כשל קודמו, אך גם הוא לא עמד בצפיות. הרצל לא שקט לרגע והחל בשתדלנות על מנת להיפגש עם הסולטאן העותומאני בטורקיה ולהציע לו כיסוי כל חובותיו הגדולים תמורת מקום להתיישבות יהודית בארץ ישראל או בסמוך לה, הסולטאן לא הסכים. הרצל ניסה לערב את הקיסר הגרמני, וילהלם השני על מנת להשפיע על הסולטאן, אך זה לא עזר. בין היתר הוא ניפגש עם האפיפיור. הרצל פנה לאנגליה ושם הוא ניפגש עם שר המושבות ג'וזף צ'מברלין. השר הבריטי נענה לבקשתו של הרצל בדבר צפון חצי האי סיני, הוא איפשר לוועדה שתבדוק את האפשרות. אכן הוועדה מצאה שקיימת האפשרות בתנאי אחד שיורשה לקבל מים מן הנילוס, לזאת המצרים לא הסכימו. בהמשך שר המושבות הבריטי הציע את אוגנדה כמקום להתיישבות יהודית נרחבת.

המפגשים של הרצל עם גדולי העולם חוללו מהפיכה מחשבתית בקרב העם היהודי אשר ראו בהרצל כמלך היהודים. בטרם בואו של הרצל העולם היהודי ראה בגלות הארוכה כמצב קבוע ומוחלט, חלק ציפה לנס ולמשיח וחלק, המשכיל יותר, חשב שהגלות מחוייבת המציאות משום שהיא בעצם מצדיקה את תפקיד השליחות שיש לעם ישראל בהפצת המורשת המוסרית בין אומות העולם.  פעולותיו של הרצל נתנו דחיפה עצומה להקמתה והתארגנותה של התנועה הציונית העולמית. ההתפתחות של התנועה הציונית מביאה את הרצל לנקוט בצעד גדול קדימה, בקריאה לכנס של הקונגרס היהודי העולמי בבאזל ב-1897. בקונגרס הזה ובאלה שבאו אחריו נוסדו הנדבכים החשובים, הארגוניים והפיננסיים, שפעלו למימוש החלום של הקמת המדינה היהודית. הרצל היה במצב של פעילות מתישה וללא רוגע, הוא לקה בלבו ומת ב-1904. עצמותיו הועלו לאחר קום המדינה ונטמנו בהר הרצל בירושלים.

הרצל היא הדמות השנייה אחרי משה, אשר הציבה לעם ולעולם מטרה מחודשת של גאולה לאומית מדינית. הוא גרם לפעילות  ציונית עולמית אשר ברוחה ובאמצעותה השפיעה להכרזה של השר בלפור ב-1917, ולאישור של ההכרזה על ידי אומות העולם ב"חבר הלאומים" בשנת 1920. הכל הוא עדיין בחזקת תוכנית בראשיתית שצריכה איכשהו להתגשם. חסרה עוד דמות שחייבת להופיע ה"ישוע בן נון" של הרצל הלא הוא דוד בן גוריון. דוד בן גוריון היה צריך להתכונן ולהכין, לעבור דרך מוקשים רבים, מבית ומחוץ, להלחם על כל צעד ושעל. הוא היה היחיד שראה מראש את הסיכונים הגדולים והמלחמה הגורלית הצפויה. הוא פעל מעל לכל ההנהגה הסובבת אותו בכדי להשיג ובדחיפות את הכלים הצבאיים הדרושים למלחמת העצמאות. לבסוף עמד כסלע איתן להכריע כנגד כל החששות וכנגד כל הלחצים, ולהכריז על הקמת המדינה היהודית.

משה והרצל- קווים מקבילים

משה והרצל הם שני המושיעים הגדולים של עם ישראל, משה בסיועו של יהשוע בן נון בנה עם ותרבות וכבש עצמאות מדינית. הרצל בסיועו של דוד בן גוריון הטביע מודעות ורצונות לעצמאות מדינית וייצרו את כל המהלכים הדרושים להשגתה. משה וגם הרצל הצילו את העם מטמיעה. משה והרצל התחנכו בתרבות זרה והם שניהם הגיעו להארה ולהרגשה של שליחות למען  ההצלה של העם, מתוך זעזוע נפש עמוק שקרה להם. אם לא היה משה העם הישראלי במצרים היה בתהליך טמיעה מתקדם מאוד, הוא גם הציל אותו וגם טבע בו תורה לאורך שנים. אם לא היה הרצל ודוד בן גוריון לא הייתה מתפתחת  התנועה הציונית,  עם ללא מדינה אין לו סיכוי לשרוד במוקדם או במאוחר הוא נעלם ואכן העם היה בתהליך ההולך וגובר לקראת טמיעה מוחלטת. ללא הציונות המדינית היישוב בישראל לא היה יכול להתפתח, לא הרבה יותר מאותו יישוב יהודי שהנדיבים היהודים תמכו בו בארגנטינה.

השאלה הגדולה החייבת להעלות כאן ולכל המאמינים למיניהם מדוע האלוהים בחר במשה, ועוד יותר מדוע הוא בחר בייחוד בהרצל ובבן גוריון "החילונים" להיות שליחיו הגדולים להצלת העם. האם לא משום "שאהבת לרעך כמוך" הפך להיות העיקרון החשוב ביותר של הבורא ?

משה על אמת כל מה שלא ידעתם

משה התינוק נאסף, ע"י בת פרעה, מן התיבה שעל היאור. הוא גדל והתחנך בבית פרעה לפי התרבות האלילית המקומית. בעצם, גם בני ישראל בכללותם היו כבר שקועים עמוק באותה תרבות, מעשה "העגל" מעיד על כך. מן הסתם זקני העדה שמרו על המסורת של האבות ושל אל- עליון. משה גדל כנסיך. הנסיכים במצרים גדלו והתחנכו על- מנת למלא תפקיד בשלטון. משה כאיש עברי היה מנוע מכך והוא התחנך כדי לדעת. חכמי מצרים ומכשפיה נקראו חרטומים ואילו משה שכל תכליתו היה לצבור מידע ולהצטיין היה גם הוא במעמד של חרטום. במבחן ההתמודדות, בהמשך השנים, הוא גבר על חבריו והוכיח שהוא הגדול מעליהם.

משה ביקר לעיתים אצל משפחתו ואחיו בני עמו. באחד הביקורים, בדרכו, הוא נתקל באיש מצרי מכה איש עברי. משה מתערב והמצרי נהרג. משה מטמין אותו בחול לבל יודע הדבר. בביקור נוסף התברר לו שהשמועה על כך הגיע לבית פרעה המבקש להורגו. משה נאלץ לברוח ממצרים למדבר ועד לארץ מדיין. משה, החרטום הגדול, בבורחו ממצרים נשא איתו מטען כבד. מחד הוא נשא בראשו מסה גדולה של ידע. ומאידך הוא נשא בליבו סערה גדולה של רגשות וכאב כלפי בני עמו שהרי , עובדה, הוא הרג את המצרי. האירוע שקרה לו היה בלתי צפוי והסערה שהתחוללה בקרבו העלתה את השאלה- מה עושים? במצב זה הוא הגיע לכלל מחשבה והחלטה שהיא לגמרי מהפכנית בחייו, דהיינו להתחיל לחשוב, לתכנן ולעמול כדי למצוא פתרון. בתכנון היו לו חמישה שלבים של פעילות, ועבודה רבה בטרם התחלת המשימה הגדולה של "יציאת מצרים":

  • א. הוא חייב לחשב מראש כיצד ואיך להשפיע על פרעה. כיצד להביא אותו ליראת אלוהים של ישראל. כיצד לנצל תופעות טבע כאמצעי ענישה מכוח האל של העברים, כיצד לנבא מראש על הופעתה של מכה- מגפה. לבסוף הטיעון הראשוני של שלושה ימים להתפלל במדבר והרי, פרעה, יכל לדעת  לדעת שהמדבר לא יוכל להחזיק את בני ישראל וגם הוא יכול בקלות להחזיר אותם.
  • ב. הוא צריך לבנות ערכי דת הנובעים מרוחו ומרצונו של הבורא והנוגדים את כל פולחן האלילות המצרית שהם שקועים בו. ערכי הדת יהיו כוללים חוקים, מצוות, מועדים וחגים וכל דרך היחסים שבין אדם לחברו ושל בין אדם לאלוהיו. העם העברי חייב ללמוד ולדעת את כל החוקים האלה וגם שתהיה לו אפשרות ללמד את הבנים לכן כתב החרטומים (ההירוגליפי) הוא לא עונה לצרכים והוא לא נגיש. לכן היה עליו על משה להמציא את כתב האלפבית.
  • ג. הוא חייב להכיר את המדבר מקום המעבר של בני ישראל, את כל מה שיש בו: מקורות המים, הטבע והצמחייה, החי, הדרכים והשבילים, המעברים בים וביבשה, ההרים ובייחוד מקומו של הר סיני אשר בו יתקיים האירוע הגדול של קבלת התורה.
  • ד. הוא חייב לדעת ולהכיר את הארץ המובטחת על המשאבים השונים שבה והשונים מאלה שבמצרים: עונות השנה, התלות במטר השמים, הצומח והחי, וכל זה על- מנת ללמד את בני ישראל בטרם עת ולהזהירם מראש על דרך התנהגותם.
  • ה. לבסוף, אם יזכה הוא עצמו, להגיע לכך, כיבוש הארץ המובטחת וחלוקת השבטים בה בבואם אל המנוחה והנחלה.

כל ההכנה העצומה הזאת שהיה על משה לבצע במדבר ארכה כ-40 שנה. ההחלטה הגורלית שמשה נטל על עצמו לא צמחה והתפתחה אלא נפלה עליו כרעם ביום בהיר בשל הזעזוע שקיבל מן הסיכון שהיה נתון בו והבריחה שנכפתה עליו. עד לאותו רגע אין כל רמז דק במקרא על יחסו והרגשתו של משה לסבל של בני עמו. אלמלא האירוע הוא היה ממשיך לצבור מידע, חוכמה וכישוף כגדול החרטומים, ובני ישראל היו ממשיכים להיטמע ולהיעלם מן המפה. רק אחרי ההחלטה שמשה קיבל האלוהים מגבה את דרכו בשליחות שהוא נטל על עצמו ומעניק למשה את ההשראה הדרושה, בכתיבתה של כל התורה  ובתכנון של כל המהלכים הצפויים במדבר. ורק כשהכל היה כבר מוכן ובשל מתגלה אליו האלוהים בפעם הראשונה מתוך הסנה ומצווה עליו "לכה, והוצא את עמי בני ישראל ממצרים".

פרק 1: משה הגוי

אנחנו יודעים מן המקרא, מן התורה, שבני ישראל נאנקים וסובלים קשה תחת השלטון של פרעה מלך מצרים. פרעה מכביד את עולו יותר ויותר על בני ישראל וגוזר עליהם להשמיד את כל הבן הילוד. משה העברי, שכולם יודעים על כך, חי כנסיך וכחרטום גדול בבית פרעה וכבר הגיע לגיל 40. פתאום מתרחשת התקלה הנוראית על משה, שבה הוא נאלץ להרוג את המצרי אשר הכה את העברי. היוצא מכך הוא שמשה נאלץ לברוח ממצרים. התקלה הזאת מביאה את משה לידי זעזוע קשה ולהרבה מחשבה אפולוגטית של הצטדקות "מה היכולות של עצמו וכיצד הוא היה יכול להימנע או להועיל?" הוא מתחיל לרקום תוכניות דמיוניות הכרוכות בהשקעה רבה, בתכנון ובמאמץ עצום מצידו. וכאן צצה בו המחשבה מתוך התגלות שכנראה התקלה שנפלה עליו לא הייתה מקרית אלא אות מצד האל של ישראל כדי לצור שינוי וכי האות מכוון אליו ומכאן גם מתחילה ההשראה והדחף עליו שיש כוח של אל מאחוריו המאיץ בו למלא את שליחות ההצלה של בני עמו. בד בבד עם קול הפעילות העוצמתית שהוא לקח על עצמו מופיעים רגעים של חוסר בטחון ואלה באים לידי ביטוי במקרא כמו ליד הסנה: "מי אנוכי שאלך אל פרעה" "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי:" "בי ה', לא איש דברים אנוכי… כי כבד פה וכבד לשון אנוכי" " בי ה' שלח נא ביד תשלח". מעצם אפשרות הביצוע הגדול, כמובן, שלכל החששות שמשה מעלה הן צפויות וטבעיות. מחד גיסא משום שמשה לא התכונן בחייו להיות מנהיג ושולט. ומידך גיסא, משה התחנך מילדותו בתרבות המצרית והיה מודע לאלילים שלהם. וכן גם לכוח והיכולת שלהם. הדבר הזה ברור ומוכח מעצם הצלחתם של המצרים במלחמות ומעצם כוחם וחוזקם הגדול לעומת העברים המסכנים המצויים בשיא שפלותם. אין ספק שהארון דרש ממשה לעבור ולהאמין באל של אבות ישראל ואולם רק התקלה שקרתה למשה גרמה לו להבין את השינוי המתבקש מכורח המציאות החדשה.

האמונה בה' מחייבת אצל כל מאמין לחשוב למה ה' בחר במשה ולא בהארון אחיו שומר המסורת ודווקא במשה שחי עמוק ארבעים שנה כל כולו בתרבות האלילית המצרית, ודווקא אותו הוא בחר לקרב  אליו ולמלא את השליחות הגדולה לשחרר, ולהציל, להושיע ולגאול את עם ישראל ולבנות עליו דת ותרבות חדשה? ומה ה' היה חושב היום על היחס הדוחה של הרבה מאמינים לאחיהם המתבוללים מכורח המציאות שהם שקועים בה?

פרק 2: משה והעם המתבולל

בקריאת המקרא, ספר שמות בתחילתו, אנו מודעים שבני ישראל במצרים הלכו והתרבו בקצב בלתי רגיל  "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם". פרעה מלך מצרים החל מאוד לחשוש מההתרבות הזאת ולא בכדי, כי רק לא לפני הרבה זמן המצרים נהלו מלחמה קשה נגד הפולשים הזרים, החיקסוסים. אשר פלשו והשתלטו על מצרים במשך מאה וחמישים שנה, עד שהצליחו לגרש אותם. העברים לא הופיעו במצרים  כפולשים ולא ככובשים. לכן הם לא גורשו ולכן הם נוצלו בעבודות בנייה נרחבות. ההתרבות הבלתי רגילה שלהם העלתה את החששות אצל פרעה והוא רצה לעצור אותה ע"י הכבדה על העבודה, ע"י הטלת מצב של עבדות ולבסוף גם ע"י הריגה כל ילוד זכר. לאחר הניצחון במלחמה וגירוש החיקסוסים, חלה תקופת פריחה גדולה במצרים. המלכים הפרעונים ביקשו לפאר את עצמם ואת הצלחתם בבנייה נרחבת של ערים היכלות, ואנדרטאות לשם כך. טבעי הוא שהעסקתם וניצולם של בני העם העברי שאינו קשור למערכת החקלאות של הנילוס, הוא מהווה גורם חשוב ונחוץ ביותר.

יש לזכור כשיעקב ובניו וכל אשר לו ירדו למצרים מפני הרעב בכנען. מספרם הסתכם בשבעים נפש. חלפו מאז כ-200-300 שנה (במקרא צוין 430 שנה שלדעת הפרשנים הכוונה היא החל מזמנו של אברהם). והנה מתברר שמספרם בעת היציאה ממצרים עלה כמסופר במקרא לשש מאות אלף רגלי לבד מטף, כלומר ילדים נשים וזקנים ועוד יותר גם "ערב רב "(מצרים) יצא עימם. המספר המלא יכול להגיע עד   ל-2 מליון נפש, זהו מספר מוגזם לפי כל קנה מידה סטטיסטי. אפילו אם נניח שהמספר הזה הוא אינו נכון, אי אפשר להתעלם ולא להתייחס להדגש הביטויים של המקרא, מצד אחד "פרו וישרצו וירבו ויעממו מאות מאוד, ותמלא הארץ אותם" ומצד שני לחששות של פרעה והגזרות הקשות שגזר. הכיצד התרחשה ההתרבות הבלתי טבעית הזאת? יש כמה אפשרויות:

  • א. ריבוי בילודה
  • ב. ריבוי מנישואי כמה נשים, פוליגמייה
  • ג. ריבוי מנישואי תערובת, התבוללות מלשון ימינו.
  • ד. עצם הגזרה שהייתה מכוונת לשני בני הזוג מהעם העברי, דווקא גרמה לריבוי של נשואי תערובת. וזו הייתה המטרה של פרעה.

נשואי תערובת, מכיוון שהמסורת של בני ישראל הייתה זעומה, ללא תורה ותרבות ומסתכמת בהארה של אל- עליון שהייתה לאברהם, וסיפורי האבות. לעומת המסורת השורשית הפולחנית והאלילית של המצרים. במצב זה ובתנאי הקיום הקשים, של בני ישראל הטמיעה של בני ישראל היא מובנת ומתבקשת. באגדה של פסח צוין האיום הנשקף לולא ההצלה שביציאת מצרים.

יעקוב ובנו ירדו למצרים משום שיוסף ביקש ובגלל הרעב בכנען. הם לא חזרו לכנען לאחר שנות הרעב וגם לא לאחר מות יוסף. בכל אותו הזמן היה קל לחזור ולעלות ארצה, הם לא עשו זאת משום כורח המציאות הנוחה שהייתה להם. חלפו השנים והמציאות השתנתה לגמרי. משה עמל קשות מתוך ההשראה האלוהית והוא הצליח להוציאם. הוא ידע טוב מאוד כמה שרבים הם  אך הוא לא ידע על כל הערב רב המצטרף אליהם, והוא ידע טוב מאוד שככל ומספר היוצאים גדול יותר כך הקשיים עליו במדבר גדולים ועצומים יותר. הוא לא בדק ולא דרש להגביל את היוצאים באיזו מידה של "כשרות" הם נמצאים, הוא לקח עמו את כולם, גם את כל המצרים  ה"ערב רב" שהצטרפו. ולמה המצרים הצטרפו? זאת מכיוון שהמספר של נשואי התערובת של היוצאים ממצרים היה גדול. לכן "הערב רב" הוא ביטוי לכל אלה המצרים הקרובים לכל אותם נישואי התערובת. הראיה הנוספת לכל זה מופיעה בפסוק הבא, בעקבות היוצאים, המציין שהם קיבלו כלי כסף וכלי זהב ושמלות מהמצרים (שמות יב פס' לה-לו). כל הקבלה הזאת מעידה מצד אחד על היחסים הטובים של בני ישראל עם תושבי מצרים, גם כתוצאה של תופעת נישואי התערובת וכן גם התחושה הנפוצה שהייתה כאילו יש ביציאה הזאת משום חג גדול במדבר.

מתי  מתרחשת ההתבוללות של בן תרבות אחת לבן תרבות אחרת? הדבר קורה כאשר הוא מהווה מיעוט קטן ונחות אל מול תרבות גדולה ומוחצנת כאשר התרבות הגדולה היא נוחה ומתקרבת לתרבות שלו וכאשר תנאי הקיום הם נוחים יותר מאשר במקום אחר. אין מפלט מן המגע האנושי ואין מפלט ואין מנוס מהתרחשות של יחסי קירבה זהו כורח המציאות. אין להאשים אף אחד על מה שקורה בכלל ועל מה שקורה לו כפרט. האנשים המתבוללים, מתבוללים בעל כורחם ומכורח המציאות שהם נמצאים בה. הם כולם שייכים לעם ולא משנה באיזו רמת שייכות מחשבתית. ה' לקח את משה הגוי להציל ולגאול את עם ישראל ומשה עשה בדיוק אותו הדבר כרצון ה'. לאסוף ולקחת את עם ישראל ואת כל הגויים המצטרפים אליו בלי לבדוק בציציות ולהכניסם תחת כנפי הרוח של עם ישראל.

פרק 3: משה- יציאת מצרים

משה, לאחר ההתגלות בסנה, הוא חוזר למצרים בדחילו ורחימו.  הוא ידע שהמשימה שהוא נוטל על עצמו היא גדולה וקשה מאוד והיא תדרוש ממנו מאמץ מנטלי גדול כדי לשכנע ולהשפיע. לכן, מופיעים אצלו פה ושם היסוסים ופחדים וגם משום שהאמונה באל עליון היא למעשה חדשה אצלו. משה נעזר בהארון אחיו, הן אצל בני עמו והן אצל פרעה. יש להניח שהארון כבר הביא את הידיעה לזקני ישראל על אחיו משה החרטום הגדול שהרג את המצרי וברח למדבר, ועכשיו חזר כשה' לצידו הוא מבקש לעשות למען עמו. משה הסתייע באותות כדי לשכנע את זקני ישראל שהוא בר- יכולת. במפגש אצל פרעה הסתייע גם באותות ובכישוף על ידי הפיכת המטה לתנין. חרטומי מצרים עשו גם הם ואולם התנין של משה בלע את יתר התנינים.

אם הרמב"ם אומר שאין ניסים בטבע בספרו מורה נבוכים, הרי מה שאנו מכירים, דרך האמונה והנס הוא גם ניתן להבינו על דרך השכל עם שינוי מה, על מה שקרה. בראיה מחשבתית שכלית והגיונית אפשר להבין שבמצרים מתרחשות מגפות מפעם לפעם. משה יודע זאת היטב ומה שעליו לחשוב ולהתכונן הוא איך להשפיע על פרעה שיתחיל להאמין שכל מגפה ומגפה היא למעשה מכה שאלוהי העברים גרם לכך כלחץ  ועל מנת שפרעה יאפשר לבני ישראל להתאסף במדבר שלושה ימים לחוג ולהתפלל לכבודו,  האל של ישראל. כמובן שלא היה קל לשכנע והיה צריך שתקרה עוד מגפה ועוד מגפה. היה צריך גם שמשה ידע ויחוש איזו מגפה גוררת מגפה אחרת על מנת להתריע מראש את פרעה ולהזהירו מהו רצון האלוהים של ישראל. לבסוף היה למשה שיקול ויתכן שהוא הכריע את הכף. הוא אמר לפרעה שהאירוע במדבר הוא גדול וחשוב לאלוהי ישראל ולכן היציאה היא לשלושה ימים הוא מחייב את היציאה של כולם. מצד שני הרכב של פרעה יכול בקלות להגיע למקום ולהחזיר את כולם. פרעה נאות למשה ובני ישראל יצאו בחפזה לדרך. משה מוביל את בני ישראל במדבר בדרך ובכיוון אחד כדי ליצור הטעייה ולאחר מכן הוא משנה כיוון ומוביל אותם ישר אל אותה נקודת  מעבר ימית המתאפשרת כתוצאה ממשב רוח כדים חזקה המבקיעה לזמן מה את הים. פרעה אכן הוטעה וכשהתבררה לו הטעות יצא עם רכבו להחזירם. החישוב של משה, לפי מה שהוא בחן ולמד כשהיה לפני כן במדבר היה מדוקדק להפליא. פרעה הגיע וניתקע באמצע כשהים חזר ושטף את רכבו, המעבר דרך כריעת הים העניק למשה שני הישגים בעלי משקל גורלי גדולים:

  • א. מניעת היכולת של פרעה לרדוף אחרי בני ישראל במדבר באמצעות כלי הרכב שלו שאבד בים.
  • ב. מניעת של כל אפשרות מרדנית של בני ישראל, לחזור למצרים, בשל התנאים ותלאות המדבר הקשים.

בדרך להר סיני

אחרי חציית ים סוף, המטרה הייתה להגיע להר סיני. משה נתקל  בבעיה של חוסר מים הרבה יותר ממה שהוא חשב וצפה. משום המספר הגדול של "היוצאים" וה"ערב רב". במקרא מסופר על דרך הנס- שהכה בסלע ויצאו ממנו מים. סביר להניח שהמעבר ממקור מים אחד לשני, נעשה במקוטע. בדרכם הארוכה, בני ישראל נתקלו בשבט בדואי הנקרא עמלק. השבט הזה זינב בישראל ופגע בהם ולא היה קל להתמודד כנגדו ולהרתיע אותו, משום שבני ישראל לא היו כלל מוכנים גופנית ונפשית. ההליכה הארוכה במדבר הגיעה לידיעתו של יתרו חותן משה במידיין. והוא הגיע למשה והביא עמו את ציפורה אשתו ושני בניו גרשם ואליעזר. משה נאלץ לעזוב אותם במידיין בזמן שהוא הצטרך לחזר למצרים. בהזדמנות זאת ולנוכח מה שהוא ראה, יתרו יעץ למשה להוריד את הלחץ אשר היה עליו ולחלק תפקידים ולהאציל סמכויות.  הכן משה מיהר ליישם זאת.

מתן תורה

הר סיני נמצא בחלקו הדרומי של חצי האי סיני. ההר גבוה ומרשים, פסגתו מגיעה לגובה של 2640 מטר. וממנה נשקף, בעלות השחר, מראה מקסים למרחקים מזרחה. כל האירוע הגדול והמכונן שיראה שם לא יראה באופן מקרי ופתאומי. הוא כרוך בחשיבה רבה ובהכנה תכנונית של משה בעת שהיה במדבר.  אנו מודעים מן המקרא על עוצמת התכנון מתוך ציונם של שלושה דברים:

1. על הפקודות ועל ההזהרות, אשר חוזרות ונשנות, שאסור באופן מוחלט לעלות בהר מעבר לקו מסוים. כל המנסה לעלות דינו מיתה , יש להניח שמשה העמיד פקחים לשם כך.

2. על החובה המוטלת על כולם במשך יומיים להתכונן ברחיצה, בטוהרה בלבוש ובהופעה של קדושה לקראת האירוע הגדול ביום שלישי.

3.שמיעת קולות השופר והרעמים מההר למעלה, והוא פרץ דווקא ובהפתעה ביום שלישי מוקדם בבוקר כשעוד בקושי קמו משנתם.

כל הפקודות והפעולות אשר בני ישראל קיבלו ונצטוו לעשות נועדו לא רק בכדי לקיים ולאפשר את המאורע הגדול והמכונן של מתן תורה אלא גם, לאפשר למשה את היכולת לבצע אותו, על כל מה שנדרש מאחורי הקלעים, בצורה חופשית וסודית וללא כל גילוי והפרעה, כמו הצורך בהעלאת קבוצת בעלי השופרות והתופים מבעוד מועד למעלה על ההר וכן גם בעלייתו הוא עצמו אחר כך לצורך הכנת הלוחות.

הכנת הלוחות

לאחר האירוע הגדול והמכונן של השמעת הדיברות. משה נקרא לעלות להר למעלה כדי לקבל את הלוחות.  צוין שהוא שהה למעלה 40 יום ו40 לילה. המספר 40 העגול, נחשב מבחינת נומרולוגית כמצב של שינוי בטבע. כמו לדוגמא: במבול, שנות ישראל במדבר, וכן גם גם פרקי שנות החיים של משה. מכל מקום השהייה למעלה היא מאורכת ולא יכל להיות כל הסבר ראלי לכך, מחוץ לצורך של משה לעבוד ולהכיל את הלוחות. השהייה הארוכה למעלה גרמה ליאוש למטה. והעם היה זקוק להסתייע "בעגל הזהב"- סמל האלילות המצרית, כדי לדעת מה יהיה איתם. משה יורד מלמעלה ורואה את הפולחן האללי והוא כועס, שובר את הלוחות, מעניש, ולאחר הסליחה הוא עולה שוב למעלה, לחזור שוב על אותו הזמן ועל אותה העבודה, בהכנת הלוחות החדשים. משה יורד עם הלוחות ומרגע זה מתחיל פריצתה של תרבות עם ישראל על ערכיה הנאצלים.

הר נבו

לאחר מתן התורה בהר סיני, היה נדמה כאילו המשך המהלך במדבר קרוב להסתיים ואולם קרו שתי תופעות שהניעו את משה לחשוב אחרת. התופעה הראשונה הייתה בשילוח 12 המרגלים, שהם הנציגים של השבטים, לראות ולהכיר את הארץ ולהתרשם ממנה. ההתרשמות שלהם גרמה להרגשה של חוסר אונים. התופעה השנייה הייתה, בניסיון שהתרחש לאחר מכן. היו כאלה שבקשו לנסות ולהתחיל לכבוש, אבל הם נכשלו. משה הגיע למסקנה ומחליט שהיוצאים ממצרים אינם מוכשרים מבכינת גופנית ונפשית לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. לכן יש להכין את הדור הבא. הזמן התארך לעוד כ40 שנה. לבסוף משה ממשיך להוביל ועוקף בדרכו אל הצד המזרחי של ים המלח,  כובש בדרכו ומגיע עד קרוב להר נבו. הוא מעביר את שרביט ההובלה ליהושע בן נון אשר  היה כל הזמן יד ימינו. תוך ציפייה האחרונה מהר נבו על הארץ משה מת ונקבר שם.

המצאת האלפבית

משה כשהיה במדבר 40 שנה הוא תר וחקר את כל מה שהוא צריך לדעת ולהכיר. הוא תכנן את כל מה שהצטרך לעבור ולעשות. ואז הוא קיבל את ההשראה האלוהית לחשוב ולדעת את כל אמונה החוקים והמצוות, המנהגים והמידות. הוא יצטרך ללמד ולהנחיל לעם שלו, השקוע עמוק בתוך הבורות והאלילות, את כל החומר הזה . הוא בעצם צריך לממש זאת בכתיבה למען שאפשר יהיה ללמד לשנן ולרכוש. כשהוא היה במצרים הוא היה בן אותם המעטים שידעו את כתב החרטומים ההירוגליפי. אבל כתב  כזה מתאים בקושי ליחידה סגולה ולא נגיש לכל אדם. והרי הוא אמור להציל עם וגם להקנות לו תורה עמוקה וגדולה. בחיפוש אחר פתרון  ובמחשבה רבה הוא המציא את הכלי את האלפבית שבאמצעותו כל דרדק יוכל ללמוד. משה כתב את כל התורה אשר תהייה אצלו מוכנה על מנת שיוכל ללמד אותה לבני ישראל, אחרי מתן התורה. והנה הגיעה הזמן לקיים זאת במשך שנות הנדודים הארוכים של בני ישראל במדבר.

תורה של אז- תורה של היום

יש לתת את הדעה שכל  החומר הכתוב הקדום של התורה הוא נשמד ולא יכל להישמר. התורה שמשה הכין או קיבל ואשר היקנה אותה אז לעם היא לא בדיוק, בצורה שהיא כתובה, אותה התורה שאנו מכירים כיום. במשך יותר מאלף וחמש מאות שנה היא הועתקה אין ספור פעמים וחלו בה שינויים וגרסאות שונות, השפעות ברוח הזמן, העצמה של דברים ברוח ההתייחסות של המעתיקים. כמו כן היו גם עריכות מתוך כוונה ותפישה של מחנכים, וידוע שגם הרבה חוקים חלו בהם שינויים במרוצת השנים. השינויים שחלו באפן כללי  היו שונים עד כדי כך שרבים מן החוקרים והמפרשים המודרניים חושבים כי  הרבה קטעים מן התורה לא נכתבו בזמנם אלא בזמן הרבה יותר מאוחר.

עבודת הקורבנות- עבודה זרה

התורה מקדישה הרבה התייחסות לעבודת הקרבנות שהייתה בעבר. היום מקדישים לזה, בכל הלימודים התורניים, כעל דבר שהתורה מחייבת והוא עדיין נמנע מאיתנו לביצוע משום שאין המקום המיועד לכך- בית המקדש. בימים קדומים כל המחשבה של האדם הייתה מובנת, מוגבלת ומותנת במושגים של אמונה. כל התרבות האלילית מצריכה פולחן של הקרבת קרבנות לאלילים. הקרבן מהווה ביטוי שיש בו עיסוק מוחשי ושל כמעט מגע בין המקריב לבין אותו האל שהוא סוגד לו. המנהיגים הרוחניים של ישראל נלחמו קשה, ובכל הדורות מזמנו של משה ועד לחורבן בית המקדש, כנגד השפעת התרבות האלילית. לשם הצלחת המלחמה הזאת משה עשה צעד של וויתור וקבע שפולחן הקרבנות מותר ורצוי אבל הוא יעשה אך ורק במקום שהאל ייבחר. על הוויתור הזה הרמב"ם רמז בספרו "מורה נבוכים". כל מעשה עבודת ההקרבה הוא מותנה במחשבה, של עובדי האלילים משחר ההיסטוריה, כצעד להשפיע או לרצות את האלים במתנה ובקרבן כביטוי של תודה, בקשה, או סליחה, וכיצד להעביר זאת אליו אל האל. התהליך המקובל והפשוט הוא להקריב את הקרבן בשרפה ותוך כדי הטרנספורמציה של החומר לאדים ועשן, הקרבן מתנדף ועולה ומגיע לאלים. עד כמה הבערות בפולחן הזה היא ברורה וגדולה, המקרא עצמה מביאה את הדוגמה הבולטת ביותר, לדוגמא: קין והבל 'החכמים הגדולים' האלה החליטו יום אחד להקריב קרבן. הבל מקריב ממה שיש לו, מצאנו ואכן החלב של הקרבן גרם לאדים ולעשן כמו שצריך. ואילו קין שהביא מתנובת האדמה לא יצא עשן. המסקנה שלהם ברורה, ה' קיבל את המתנה של הבל ושל קין לא קיבל. קין כעס והרג את הבל.

קין ראה שה' לא קיבל

וה' ראה רק שקין רצח

קרבנות חשובים בזמנם

משה, אדון הנביאים,כאשר קיבל את התורה ונתן אותה לעם, הוא לא נתן אותה לא לפילוסופים ולא לאנשי מחשבת ישראל מהאקדמיה. הוא נתן אותה לעם ישראל שהיה בור ועם הארץ ועובד אלילים וכן גם לכל "הערב רב" מובן מאליו שחייב להיות בתורה כל מיני סממנים המקלים את התפיסה של האמונה באותם הזמנים. זוהי גם הסיבה שכל התפיסה של העבודה והפולחן תופסים מקום גדול, חשוב, ורציני במערכת החוקים והמצוות שעל בני ישראל חייב לקיים. כך זה היה בעבר ובמידה מסוימת כך זה עדיין קיים. לעניות דעתי, אין לה' כיום כל צורך בסגידה אליו כי כל אמירה המקובלת שהוא נתן היא נובעת מפיו של אדם. על פי התבונה אפשר לחשוב מה שכן ה' רוצה. כמו שכל יוצר מעוניין ביחס טוב ליצירה שלו, כך ההיגיון הפשוט מחייב שאלוהים רוצה שיתייחסו בצורה נאותה לכל מה שהוא ברא. מכאן נובעת המסקנה שה' צריך את המשך קיומו של עם ישראל וכן גן את המשך קיומה של האנושות. הרצון האלוהי הזה מותנה אך ורק במצוות שבין אדם לחברו ואת זאת ביטא בחזונו הנביא ישעיהו ואחריו גם גדולי התנאים, הילל הזקן ורבי עקיבא. הם ציינו את המהות של היהדות בקיצור ובעמידה על רגל אחת.

המהות של התורה

משה חי והתחנך בתחום העולם האלילי ארבעים שנה והוא יצא ממנו כתוצאה מהמכשלה שבהריגת המצרי והבריחה ממצרים. בהיותו במדבר הוא פעל, תכנן וביצע מעשים אשר נחשבים, מתוך אמונה מלאה ואף מקובלים בישראל וגם בעולם כמעשי נסים. יחד עם זאת, הוא הקדיש הרבה מחשבה עמוקה שאי אפשר לנתק אותה מההשראה האלוהית שבה. מחשבה שהעלתה את מושג ה' בישראל . מישראל  הוא עבר ומשתמע גם בשינויים מסוימים בעולם הרחב. את הניצוץ של אברהם הוא קיבל מהארון אחיו ששמר על המסורת. המושג "אני ה' אלוהיך…" אשר מופיע בדיבר הראשון, הוא מושג בעל כוח עצום, שאין גדול ממנו, אשר היה צריך ומחויב, בכורח המציאות התרבותית של אותם הזמנים, בכדי לשלוט להשפיע וגם להקנות את כל התורה, תורת משה, לעם ישראל. עם הנמצא בתנאי בערות ועובד אלילים במצרים. עם ישראל היה על סף טמיעה ומשה הצליח להוציאו משם ולכפות עליו "הר כגיגית" את התורה ואת ערכי היסוד הנעלים שבה. נעלים, משום שהם חישלו והחזיקו עם תרבותי במשך אלפי שנים. יתר על כן, משה והערכים שהוא העניק השפיעו ועיצבו את העולם יותר מכל דמות אחרת בהיסטוריה האנושית.

נוסחת מהות היהדות

עם ישראל, יש לו מוניטין של עם חכם ואכן הוא כזה. לעם הזה יש גם נטיות של הרס עצמי והוא הוכיח זאת בעבר כמה פעמים. הבעיה הזאת נובעת מהרבה חכמה ומעודף יצרים. והרי שלמה המלך החכם מציין בקהלת "כי ברוב חכמה- רוב כעס". חכמי ישראל למיניהם מודעים לזאת היטב גם מעצם המהות של הדת והמסורת היהודית הדנה לכף חובה את נושא החטא או הנגע המסוכן, הנקרא- שנאה. יש להניח  שרוב חכמי ישראל מזדהים עם דברי שלמה המלך במשלי  "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום ,עץ חיים למחזיקים בה"   דא עקא  שכל אחד מחכמי ישראל יודע שהוא רחוק מכוחו של הילל הזקן או של רבי עקיבא ולכן הוא נאלץ בדלת אמותיו שלו עצמו או בדלת אמות "ישיבתו", לעשות כמיטב יכולתו. אף על פי כן הוא צריך לזכור שהוא אינו פתור מאחריות ומהמעשה הנדרש. מאותו המעשה שכן אפשר לשנות דברים ומצבים. הדבר ניתן ואין ספק שהוא ניתן כי מה שלא ניתן בכוחו של אחד ניתן בכוח משולב של הרבים. אין מצווה גדולה ממנה כי המדובר בפיקוח נפש והצלת חיים של העם.

חכמי ישראל חייבים מאוד לנקוט יוזמה לחתור, להתחיל ולשלב כוחות, מתוך יחס של אהבת אחים. בשילוב הזה חייבים להיות דמויות מוכרות מכל צבעי הקשת של עם ישראל. מהיותר יותר מאמינים ועד מהלא מאמינים, על מנת שיהיה דיאלוג ויהיו דיונים על נטילת אחריות משוטפת, איך לחזק את רגש אהבת אחים איך לדכא את רגש השנאה הפושה בתוכינו. שילוב כוחות כזה יהיה לו קול של שופר גדול כקולה של סנהדרין גדולה. יצירת מנגנון כזה ולא על נקלה, יאפשר בבוא הזמן ליצור את המכנה המשותף שיתקבל על דעת כל העם וכולם יוכלו לחיות על פיו מתוך יחס של כבוד הדדי, אהבה ואחווה. הדרך לקרב חולין אל האמונה היא אינה יכולה לעשות אלא אך ורק על ידי קירבה ואהבה ויש לזכור את דברי הרב קוק. אם נדלה מתוך ים הרוח היהודית את הפנינים הזוהרות ביותר נגיע לנוסחה הבאה:

אלוהים מחייב בצלם

בצלם מחייב ואהבת

ואהבת מחייב חופש הבחירה.

 

הכרובים – הקרובים …

Image may contain: 2 people
16.8.15 שמן (245X 245 ס"מ)

בהר סיני, עם מתן התורה למשה, ה' מצווה עליו לבנות את הארון, להכניס בו את הלוחות ולבנות את המשכן לצורך השכנת הארון. ועוד הוסיף: "ועשית שניים כרובים זהב מקשה תעשה אותם, משני קצות הקטורת. ועשה כרוב אחד מקצה מזה וכרוב אחד מקצה מזה,מן הכפורת תעשו את הכרובים על שני קצותיו… ופניהם איש אל אחיו, אל הכפורת יהיו פני הכרובים. ונתת את הכרובים על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן לך" שמות כה, יח' יא'.

הכרובים למה?

הכרובים הם בעצם פסלים, והם יהיו מונחים על ארון העדות. בתוך הארון מצויים הלוחות, הדבר הראשון הוא "אנוכי אדוני אלוהיך" והדיבר השני הוא "לא תעשה לך פסל! הכיצד ה' מצווה דבר והיפוכו?" הכרובים היוו חידה גדולה שנמנעו מלגעת בה. המונח כרוב או כרובים מופיע 74 פעמים בספרים שונים אשר בתנ"ך. לראשונה הוא מופיע בבראשית, בגן עדן כאשר ה' גירש את אדם וחווה ושם את הכרובים לשמור שלא יכנסו בחזרה. מ.ד. קסוטו מפרש שהאות ה' הידיעה במילה- הכרובים, מעיד על כך שהמושג כרוב היה לו כבר משמעות במסורת האלילית הקדומה. הוא מתואר כגוף של אריה, כנפיים של עוף וראש של אדם. יחזקאל קאופמן סבור ומביא את דעתם של חוקרי המקרא שסברו כי לכרובים יש השפעה של התרבות האלילית הקדומה. בתנ"ך הם מופיעים בתפקיד של מלאכים המשרתים את האל בצורות שונות. הרמב"ם בספרו (מורה נבוכים) מסביר שלשם המאבק הגדול בתרבות האלילית השורשית, היה צורך להשתמש, במידה מסוימת, בסמליות האלילית כאמצעי זמני במאבק. נראה לי  שלכרובים יש טעם ומשקל רב לא רק במשמעות הסמלית האמורה אלה גם ברמז נסתר ורב משמעות. הפירוש הסמלי של הפסלים הכרובים הוא שהם מייצגים את הבריאה כפי שאנו יודעים מתוך המקרא: הכנפיים מסמלים את הבריאה של העופות הגוף של האריה מסמל את הבריאה של החיות והראש את הבריאה של האדם.  שני הפסלים מייצגים את הזוגיות של המינים בטבע. אין בריאה בטבע ללא הזוגיות של המינים. אומנם, יש הבדל ביולוגי תפקודי שונה לשני המינים אך אין קיום של אחד ללא השני. ואך ורק בצירופם יחד הם באים לכלל שלמות וליכולת של בריאה. מין הסתם מתחייב כאן הכלל "ואהבת את רעייתך כמוך "ואשר הוא מקדים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך".

השלמות הרגשית שבאהבה כבר נפגעה בגן עדן על ידי התערבות של הגורם השלישי- הנחש. ולכן בא הגירוש מגן עדן. מחוץ לגן עדן המתח של הקיום ומלחמת ההישרדות גרמו לכך שצד אחד בזוגיות, הזכר, ובהשפעת היצרים הפרימיטיביים, הוא ניצל את היכולות הפיזיות שלו ודיכא את הצד השני בזוגיות- הצד הנשי. למעשה ההתפתחות הזאת היא ביטוי יצרי ראשוני התואם את חוקי האבולוציה. יש לזכור שראשית  הפגיעה והניצול של בני האדם ובייחוד של המין הנשי נובעת ממניעים יצריים פרימיטיביים ולא מהתובנות שהאדם הנבון אמור לרכוש בדרך התפתחותו הטבעית והרוחנית. קבלת התורה בהר סיני משמעותה שעם ישראל עלה לדרגה התפתחותית תבונית הרבה יותר גבוהה ממה שהוא היה לפני כן .אמנם, על פי התורה יש מצוות שבהן ניתן ביטוי של שליטה וניצול של המין הנשי ולא כפי שהאל כיוון לזה בגן העדן. למרות זאת, יחד עם קבלת התורה ה' מצווה ליצור את פסלי הכרובים  אשר דומים אחד לשני בגודל, במעמד, ובשוויון מלא ולהעמידם על ארון הלוחות לפניו בקודש הקודשים. הכרובים הם למעשה רמז ברור, לעתיד, לבני ישראל שכדי להיות ראויים למלא את שליחותם הגדול בעולם של "אתה בחרתנו" הם חייבים עוד לעלות לתובנה יותר גבוהה, עליהם ליצור ולנהוג בשוויון מלא  בין שני המינים כפי שה' רוצה לראותם בקודש הקודשים.

שלמה המלך וספרי החכמה המשל

מצגת זאת דורשת JavaScript.

שיר השירים

שיר השירים אשר לשלמה, זהו ספר שירה מלא ערגה ואהבה טהורה בין עלם לעלמה הנקראת השולמית. המחקר רואה בנוסח הפשט את שיר השירים כקובץ של שירים מאוד אהובים ומקובלים באותו הזמן. משום כך הם קיבלו, בדרך המשל, פרוש בנוסח מדרשי כאהבת ה' לעמו או כאהבת ישראל לאלוהיו, הנוסח המדרשי אפשר להכליל את ספר שיר השירים בספר הספרים. קיים צרימה (דיסוננס) גדולה בין להכיר את שלמה בעל אלף הנשים לבין להכיר את שלמה כעלם המלא רגשנות לאותה עלמה שבשיר. מכאן ניתן להבין שהשיר מיוחס ,מתוך הערכה, לכבודו של שלמה המלך החכם.


ספר משלי

ספר משלי הוא ספר של משלים  שיש כמותם הדומים למשלים שהיו רווחים בעולם הקדמון. המשלים שבספר באים הם לחנך את האדם בדרכי מוסר ודעת, צדק ומשפט אך יחד עם זאת שלמה המלך  חוזר ומצביע על הצורך ביראת ה' כמו "תהילת חכמה יראת יהוה ודעת קדשים בינה" או "בחסד ואמת יכפר עוון וביראת יהוה סור מרע" וכן גם כמו המזמור השגור בתפילה ובהספד "אשת חיל…" שבו נאמר "שקר החן והבל היופי אישה יראת יהוה היא תתהלל". המזמור "אשת חיל…" מבליט את הניגוד המוחלט בין החיים של "אלף הנשים" אשר לשלמה המלך לבין התהילה שהוא נותן לאישה מהמעמד הנמוך והעני אשר חיה ופועלת ושהיא חדורה יראת ה'. קשה מאוד לקבל שזה אותו אדם החי וחושב ומחבר מודעות כה מנוגדת פרט לעניין יראת ה'. ואולם מעל ומעבר לכל המשלים הוא מציין משפט המאפיין אותו מאוד ונוגע בציפור הנפש של ערכי התורה "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".


קהלת

ספר קהלת הוא ספר חכמה שנכתב בענת זקנתו של המלך שלמה. הוא כאילו מסתכל על חייו מלמעלה, על הישגיו הרבים בחכמה ודעת, והוא מתפאר שזה אפילו יותר  מכל אדם ומכל שליט לפניו. וכן על אושרו הגדול וכל זה הוא טוב ורצוי וחשוב מאד אך יחד עם זאת הוא  מעלה גם מחשבה שבסופו של דבר יש בזה גם הרבה מכאוב והרבה אכזבה ומפח נפש משום התכלית הלא טובה שעלולה לקרות, והרי הכל בידי שמים והרי כולם מתים בסוף, גם הכסיל וגם החכם. ואם אחרי כל היגע והטרחה וההישגים בא המוות והכול נמחק הרי שהכול הבל. יש מידה גדולה של פסימיות במחשבותיו של שלמה מכיוון שהוא מגיע במחשבותיו שבכל העשייה וההישג שהוא טוב  ומועיל יש גם היבט שלילי. לכן הוא כבר מקדים ומזהיר אותנו, בעצם המוטו, שמופיע בתחילת הספר "הבל הבלים אמר קהלת הכל הבלים הכל הבל, מה היתרון לאדם בכל עמלו שעמל תחת השמש?" המוטו הזה חוזר בהמשך שוב ושוב והאמירות שיש בהם כגון: "כי מרוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב" או "וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, כיתרון האור מהחושך" וכן "טוב שם משמן טוב, ויום המוות מיום היולדו" .שלמה המלך מגיע למחשבה שהוא עם כל היכולות שלו ועם כל הטרחה שלו להישגים, מגיע למסקנה ומתוך שיקולים אישיים, מה זה מועיל? למי זה מועיל? ואיך אפשר לסמוך על מי שיבוא אחריו? כלומר אין בנייה של המשך.

אם ככה הוא במעמד של כל יכול ומלך וחושב כך, אז כדאי ומוטב לאדם הפשוט לחיות ולנהוג "לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך. כי כבר רצה אלוהים את מעשייך. בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך…תחת השמש…" ומכוון שיש תחת השמש דברים שהם גם לא צודקים ושאין אנו יודעים, עם כל החכמה ,על  פשרם ולכן כל מעשינו הם בבחינת הבל. ולכן הוא חוזר ואומר "…אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח. והוא ילוונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לא האלוהים תחת השמש". שלמה המלך הוא איש חכם והוא גם סבר עוד ועוד חכמה שסללה את דרכו בחיים, מרוב חכמה הוא חשב, ראה וידע שלכל דבר יש שני צדדים למטבע ולכן הם כאילו מתאזנים ולכן הוא מגיע למחשבה שבעצם הכל שטויות הכל הבל אלא שיש דבר אחד שקובע ועל פיו יש לנהוג והוא מצביע עליו כך בשני הספרים ומסיים גם בזה בקהלת "סוף דבר הכל נשמע: את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם. כי את כל מעשה אלוהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע".

מורשת

דוד ושלמה הם למעשה גוף היסטורי אחד שאינו ניתן להפרדה, זהו גוף שנלחם יוצר יצירה גדולה. הגוף הוא דוד והיצירה היא הבן שלמה. דוד עם כושרו האסטרטגי הגדול הציל את עם ישראל מהכיבושים והשליטה של העממים השונים בתוכו ובקרבתו והגיע למרחב השליטה הגדול ביותר של אותם הזמנים. השיג ולקח שלל כסף וזהב למכביר, יצר יחסים וקשרים שונים של שליטה ובטחון. הכין הכל והתכונן לבנות את בית המקדש. הוא היה גם חכם, בעל יושרה, בעל אמונה חזקה וכן גם בעל יכולת של ביטוי שירי ספרותי ורוחני כמו בספר תהילים. את כל העשייה והיכולות האלה הוא השאיר כדוגמה וכמופת לבנו שלמה ויתר על כן הוא ביחד עם נתן הנביא ואשתו בת שבע חינכו את שלמה לשמור אמונים לה' לתורה ולמצוות ולמלא את כל מחויבויות הבנייה של בית המקדש. שלמה נמשח והועלה לשלטון בגיל 12 בערך כשאביו מלווה אותו עוד שלוש שנים. שלמה המלך ניחן בחכמה והוא הוסיף עליה עוד כהנה וכהנה הוא אהב מאוד את הוריו והעריץ את אביו דוד, הדבר ניכר במשלים שכתב בספר משלי, "בְּנִי, תּוֹרָתִי אַל-תִּשְׁכָּח; וּמִצְו‍ֹותַי, יִצֹּר לִבֶּךָ." "נְצֹר בְּנִי, מִצְוַת אָבִיךָ; וְאַל-תִּטֹּושׁ, תּוֹרַת אִמֶּךָ.". "בֵּן חָכָם, יְשַׂמַּח-אָב; וּבֵן כְּסִיל, תּוּגַת אִמּוֹ." שלמה ידע הכיר ולמד את כל מה שאביו עשה ושאף ממנו דוגמה ומופת ולמעשיו. שלמה גם ידע שהוא לא ניחן ביכולות המלחמה והאסטרטגיה של אביו ולכן כפיצוי הוא הרחיב והגדיל את היכולות האחרות של קשרי נשואים הבילטרליים והמסחריים על מנת להחזיק ולשמור על הממלכה הגדולה שהשאיר אביו דוד. לקיחת בת המלך פרעה לו לאישה, הייתה בזה חשיבות דיפלומטית גדולה אך היה לזה גם מחיר של בית וחופש פולחני. מחיר שנראה פחות ולא כל כך חשוב בהתחלה. ברבות הימים השיטה של בת פרעה הפכה לקוד דיפלומטי חשוב ביחסים הבילטרליים בין במידה ששלמה רצה ובין במידה שהוא נאלץ ונסחב לזה. המחיר שעלה ברכישת האישה החשובה הראשונה, המריא לממדים מסוכנים. שלמה נאלץ לספק לכל מאות הנשים תנאים פחות או יותר דומים כמו אשר לאישה הראשונה וכך עלה ונוצר למורת רוחו הגדולה של שלמה, הר של עבודה זרה בסמוך וממול ההר של עבודת ה'. שלמה המלך חש בכשל הגדול שנוצר והיה מתוסכל מאוד בסוף ימיו והדבר בא לידי ביטוי בספר קהלת "כִּי אָדָם, אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ–אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה-טּוֹב, וְלֹא יֶחֱטָא." קהלת  ז ,כ  שלמה המלך עסק בבנייה מורחבת וכן בביצורים , זה עלה המון כסף וכל עיסוקי המסחר לא הספיקו ולכן הוא גם הטיל מסים כבדים על האוכלוסייה שלו. הוא הפסיד בצפון את שליטתו על ארם דמשק. נוסף לכל האכזבות האלה הוא חש שהבן רחבעם, הבן לנעמה העמונית, המיועד לרשת אותו אינו עונה לציפיות. והוא גם מזה חש תסכול ואכזבה רבה.  הדבר בא לידי ביטוי חריף במסרים של ספר קהלת השואל בשביל מה הוא עמל?

לסיכום שלמה המלך ודוד המלך לפניו משאירים לנו מורשת של גדלות, זוהר והדר. האמירה של "חדש ימיינו כקדם" מכוונת אך ורק להם ולזמנם, יתר על כן שלמה המלך תרם לנו מורשת של רכישת השכלה וחכמה ועוד יותר, לא לנהוג על פי "כזה ראה וקדש" אלה שיש מקום חשוב גם למחשבה הדנה בהתלבטויות ובספקות , באבכא מסתברא, כדרך לחיזוק הערכים והמצוות ליראת שמיים. שלמה המלך מלך ארבעים שנה נראה שחייו היו כחמישים ושניים שנה, הרבה פחות מאביו שחי שבעים שנה והיה שבע מלחמות והתנסויות קשות

שלמה המלך

No automatic alt text available.
חנוכת בית המקדש 14.7.12 שמן (122X122 ס"מ)

שלמה המלך, אחד מצעדיו הראשונים היה, לפי עצת אביו, להעניש את מי שראוי לעונש מוות, מה שדוד אביו לא האין בזמנו לעשות. את יואב בן צוריה על שום שהרג שלא בצדק את אבנר בן נר שר הצבא לישראל וכן את עמשא שר הצבא ליהודה. בדומה לכך שלמה גזר דין מוות לאדוניה אחיו וזאת  משום  שבקש שתינתן לו לאישה את אבישג השולמית שהייתה הפילגש והמטפלת האחרונה לדוד. זה היה סימן ברור שהוא חרש רעה כנגדו . לאחר ששלמה הרגיש  שהוא נינוח מסילוק של חורשי רעתו, הוא בא בקשרים עם מצרים והתחתן עם בת פרעה וזאת כפי שמסתבר תמורת תנאי שיבנה לה בית ותוכל להמשיך ולקיים את פולחן האלילות שלה. שלמה ראה בגישה  הזאת ובמעשה הזה כחוק דיפלומטי ייסודי וחשוב מאוד בדרך לקשירת יחסים עם העמים הקרובים והרחוקים וכאמצעי למניעת מתחים ומלחמות. שלמה המלך משנוכח שיש לו שקט מדיני מסביב, הוא החל לעסוק בבניית בית המקדש. בניית בית המקדש  מהווה גולת הכותרת במעשיו של שלמה המלך. הבנייה הייתה כרוכה בהעסקתם של עשרות אלפי פועלים מישראל וכן גם  מארצו של  חירם מלך צור. שלמה סיפק לחירם כמויות של חיטים ושמן כתית מידי שנה תמורת עצי הארזים ובעלי המקצוע השונים לצורך הבנייה. בניית בית המקדש התארכה שבע שנים ואילו ארמון המלך התארך שלוש עשרה שנה נוסף לכך נבנו עוד בניינים והיכלות מסביב. לצורך הבנייה נכרתו ארזים מלבנון והם הועברו ברפסודות על פני הים לאורך החוף עד למקום קרוב כדי להעלותם לירושלים. מלבד העוסקים בעצים היו גם אלפים שעסקו בחציבה ובכריתה של אבנים גדולות לצורך הבנייה. היה צורך בשימוש רחב בזהב שדוד המלך בזמנו אצר וסבר והועד לצורך בית המקדש.  הזהב נועד לציפוי כתלים מבפנים ולציפוי הכרובים וכן גם נדרש לצורך המנורה וכלי הקודש השונים שבמקום. בתום הבנייה של בית המקדש הקהיל את כל זקני ישראל וברוב עם העבירו הכוהנים את ארון הברית מעיר דוד והניחוהו בדביר מתחת לפרוכת ולכרובים  אשר בחדר הפנימי של בית המקדש. אז פנה שלמה אל בית המקדש ואמר, " בנה בניתי בית זבל לך, מכון לשבתך עולמים" ואחר פנה אל קהל ישראל בירך אותם וסיפר שה' בחר בדוד אביו והטיל עליו מחויבויות שדוד התכונן למלא אותן ואולם הוא נצטווה ע"י נתן הנביא בשם הה' שהבן שלו שלמה יבנה את בית המקדש. בית המקדש הוקם והוא יהיה מקום ברכה לעם ובתנאי שהעם ישמור את חוקי התורה. בעקבות הקשרים עם חירם מלך צור בכל הבנייה בירושלים, הקשרים האלה התרחבו לכדי סחר באוניות במשותף הן לכיוון מערב בים התיכון עד לתרשיש (תרשיש- ספרד/ סרדיניה) והן בכיוון מזרח דרך ים סוף לכיוון אופיר בדרום. הבנייה הגדולה גררה גם פיתוח מכרות נחושת בדרום קרוב לעציון גבר. ולא די בזה שלמה המלך פיתח קשרים טובים עם הארצות שבצפון ועם אלה שבדרום  וכתוצאה מכך מכר מרכבות ברזל מהצפון, ארץ החיטים למצרים וממצרים מכר סוסים לצפון.שלמה המלך טיבל את קשריו הבן לאומיים בדברי חכמה ומשל, כך שרכש לו מוניטין של מלך חכם. אין ספק שהקשרים והיחסים היו כרוכים גם בקשרי נשואים וניצולו הרחב של האמצעי הזה הקנה לו את הכינוי נמלך בעל אלף הנשים והפילגשים. השם הטוב של המלך שלמה החכם התפרסם למרחוק והגיע לארץ שבא (תימן). המלכה של הארץ הזו החליטה מרוב סקרנות לבוא ולהכיר את המלך. היא יצאה בליווי שירה גדולה ועמוסה מאוד במתנות זהב ובשמים. היא הופיע והתרשמה מאוד מחוכמתו של המלך שלמה. וכן גם המלך התרשם ממנה והן חילקו ביניהם מתנות לרוב. במקרא נאמר ששלמה אהב נשים הרבה ואולם כנראה מרוב הנשים לא רואים את האישה. לא הייתה בכל הסיפור המקראי אחת בעלת שם ודמות, שום רומנטיקה. מלבד אחת שמרחוק באה, השאירה רושם רב ולקחה איתה מזרעו של שלמה המלך וקצת מורשת היסטורית. היא עברה לאתיופיה והעם האתיופי סבור שהוא ממוצא שלמה המלך ומלכת שבא. שלמה המלך הוכיח גם הוא כמו אביו ביכולת החיבור והכתיבה כך ששלושת הספרים: שיר השירים, משלי וקהלת הכלולים בספר הספרים, התנ"ך מיוחסים לשלמה המלך.