דוד מתגלה כבעל תפיסה מדינית ושלטונית מודעת דבר שהיה זה עוד רחוק מתפיסתו של שאול. שאול הלך לקרב כאל תחרות מלחמתית לנצח ולחזור הביתה בשלום. דוד שאף בכל מלחמה להגיע להכרעה מלחמתית ושלטונית על העם המובס. שר צבאו היה בכל מלחמותיו יואב בן צרויה. במלחמתו של דוד בפלשתים הוא הכריע אותם ואף צירף מהם לצבאו כפי שמצוין במקרא, " ובניהו בן יהוידע (ממונה על) והכרתי והפלתי". דוד הכריע את מואב "ותהיי מואב לדוד ועבדים" הוא הכניע את מלך צובה ואת ארם דמשק. לקח מהם הרבה כלי נחושת וכלי זהב ושם עליהם נציבים וכך קרא גם באדום. העמונים התגרו בדוד וגם נגדם ערך מלחמה, הכניעם וכך קרא גם לארם צובה שבאו לעזרת העמונים. בכל המלחמות האלה דוד המלך נאלץ לצאת ולהלחם באויבים הקרובים המציקים והנלחמים בישראל. ובעיקבותם הוא נלחם גם באלה שבאו לעזרתם. כך נתגלגלה המערכה לכדי כיבוש שטחים נרחבים מנהר פרת בצפון ועד לעציון- גבר, ים סוף בדרום. מכל הקורות לדוד מאז הופעתו במקרא כנער הרואה את צאן אביו, אנו מגלים שבעודו נער הוא היה אמיץ, חכם ורב תושייה. הוא נפגש עם דוב וגם עם אריה, הוא התמודד עם גלית, והוא התחמק מפגיעותיו של שאול המלך ולבסוף הוא ניהל מלחמות בהצלחה מרובה כמעט עם כל העמים אשר במזרח ים התיכון. הוא הצליח לנצח, לכבוש ולשלוט וכל זה מוכיח שהוא היה אסטרטג בחסד עליון. הוא בעצם קורץ מאותו החומר ומאותן היכולות של בוני אימפריות מהסוג של אלכסנדר מוקדון. אולם, דוד בהיותו ספוג בתרבות של תורת ישראל, התכלית והמטרה של כיבושיו לא היה בהם שמץ של כיבוש לשם כיבוש וגם לא הרגשה אישית של גדלות.
הבלוג של אברהם נחם Abraham's blog 