הרצל 1860-1904

הרצל תיאודור (בנימין זאב) נולד בפאסט שבהונגריה ב1860. הוריו היו אמידים מאוד ומסורתיים. הרצל למד בילדותו בבית ספר יהודי, והועבר לבית ספר נוצרי איבנגליסטי ומשם לגימנסיה ולאוניברסיטה בווינה עד לקבלת תואר דוקטור למשפטים. הוא התמסר לכתיבה ספרותית והחל לעבוד בעיתון הווני Newe Freie Presse. הוא ראה את עצמו כשייך לאריסטוקרטיה היהודית והמקומית והיה גאה בכך, למרות שהוא נתקל פה ושם בתופעות של ניכור ודחייה אנטישמיות. הרצל היה מטבעו אדם סקרן מאוד וככתב של העיתון היה גם מודע לסבל ולפוגרומים שהיו מנת חלקם של היהודים במזרח אירופה. האירועים האלה הטרידו אותו עד כדי כך שעלה בו רעיון אם לא היה כדי להפעיל תנועה של המרת דת בסיועו של האפיפיור.

ב1894 הרצל עוד הספיק להביע בעיתון דעה ביקורתית, של חוסר אונים, "כי זוהי מחשבה דמיונית שבכלל ניתן מכל ציבורי היהודים מהתרבויות השונות, להפוך אותם לעם אחד ולחזור אחורה ולהקימו". הרצל, בכלל הכתיבה הספרותית שלו, הוא כתב גם מחזות שהועלו על הבמה. באותה השנה (1894) הוא החל לכתוב את המחזה "הגטו החדש". בנוסף  ובאותו הזמן החל גם להתרחש "משפט דרייפוס", עם כל התגובות של הצועקים  'מוות ליהודים'. החדירה לעומק המחזה שהוא עבד עליו והתופעות האנטישמיות הקשות במרכז אותה אירופה המערבית המדמה את עצמה שהיא ברמה של נאורות, גרמו לזעזוע בנשמתו של הרצל ומעתה לא נתן לא יותר מנוח. הרצל הגיע לכלל דעה שאין מוצא אלא ביציאה המונית של אירופה. הרצל, מתוך סערת רגשות ישב וכתב את ספר "מדינת היהודים". הספר אמור ליצור מודעות ואולם הוא נדחה ע"י כל מי שידע עליו, והיו כאלה הקרובים להרצל  שחשבו שהוא זקוק לטיפול. רק איש הגות אחד עמד לצידו של הרצל, כל הזמן, הלוא הוא מאקס נורדאו. הספר התפשט רק בקרב הצעירים של תנועות "חובבי ציון". הרצל כתב עוד ספר רומן בשם "אלטה נוילנד", לשם אותה מטרה כשל קודמו, אך גם הוא לא עמד בצפיות. הרצל לא שקט לרגע והחל בשתדלנות על מנת להיפגש עם הסולטאן העותומאני בטורקיה ולהציע לו כיסוי כל חובותיו הגדולים תמורת מקום להתיישבות יהודית בארץ ישראל או בסמוך לה, הסולטאן לא הסכים. הרצל ניסה לערב את הקיסר הגרמני, וילהלם השני על מנת להשפיע על הסולטאן, אך זה לא עזר. בין היתר הוא ניפגש עם האפיפיור. הרצל פנה לאנגליה ושם הוא ניפגש עם שר המושבות ג'וזף צ'מברלין. השר הבריטי נענה לבקשתו של הרצל בדבר צפון חצי האי סיני, הוא איפשר לוועדה שתבדוק את האפשרות. אכן הוועדה מצאה שקיימת האפשרות בתנאי אחד שיורשה לקבל מים מן הנילוס, לזאת המצרים לא הסכימו. בהמשך שר המושבות הבריטי הציע את אוגנדה כמקום להתיישבות יהודית נרחבת.

המפגשים של הרצל עם גדולי העולם חוללו מהפיכה מחשבתית בקרב העם היהודי אשר ראו בהרצל כמלך היהודים. בטרם בואו של הרצל העולם היהודי ראה בגלות הארוכה כמצב קבוע ומוחלט, חלק ציפה לנס ולמשיח וחלק, המשכיל יותר, חשב שהגלות מחוייבת המציאות משום שהיא בעצם מצדיקה את תפקיד השליחות שיש לעם ישראל בהפצת המורשת המוסרית בין אומות העולם.  פעולותיו של הרצל נתנו דחיפה עצומה להקמתה והתארגנותה של התנועה הציונית העולמית. ההתפתחות של התנועה הציונית מביאה את הרצל לנקוט בצעד גדול קדימה, בקריאה לכנס של הקונגרס היהודי העולמי בבאזל ב-1897. בקונגרס הזה ובאלה שבאו אחריו נוסדו הנדבכים החשובים, הארגוניים והפיננסיים, שפעלו למימוש החלום של הקמת המדינה היהודית. הרצל היה במצב של פעילות מתישה וללא רוגע, הוא לקה בלבו ומת ב-1904. עצמותיו הועלו לאחר קום המדינה ונטמנו בהר הרצל בירושלים.

הרצל היא הדמות השנייה אחרי משה, אשר הציבה לעם ולעולם מטרה מחודשת של גאולה לאומית מדינית. הוא גרם לפעילות  ציונית עולמית אשר ברוחה ובאמצעותה השפיעה להכרזה של השר בלפור ב-1917, ולאישור של ההכרזה על ידי אומות העולם ב"חבר הלאומים" בשנת 1920. הכל הוא עדיין בחזקת תוכנית בראשיתית שצריכה איכשהו להתגשם. חסרה עוד דמות שחייבת להופיע ה"ישוע בן נון" של הרצל הלא הוא דוד בן גוריון. דוד בן גוריון היה צריך להתכונן ולהכין, לעבור דרך מוקשים רבים, מבית ומחוץ, להלחם על כל צעד ושעל. הוא היה היחיד שראה מראש את הסיכונים הגדולים והמלחמה הגורלית הצפויה. הוא פעל מעל לכל ההנהגה הסובבת אותו בכדי להשיג ובדחיפות את הכלים הצבאיים הדרושים למלחמת העצמאות. לבסוף עמד כסלע איתן להכריע כנגד כל החששות וכנגד כל הלחצים, ולהכריז על הקמת המדינה היהודית.

משה והרצל- קווים מקבילים

משה והרצל הם שני המושיעים הגדולים של עם ישראל, משה בסיועו של יהשוע בן נון בנה עם ותרבות וכבש עצמאות מדינית. הרצל בסיועו של דוד בן גוריון הטביע מודעות ורצונות לעצמאות מדינית וייצרו את כל המהלכים הדרושים להשגתה. משה וגם הרצל הצילו את העם מטמיעה. משה והרצל התחנכו בתרבות זרה והם שניהם הגיעו להארה ולהרגשה של שליחות למען  ההצלה של העם, מתוך זעזוע נפש עמוק שקרה להם. אם לא היה משה העם הישראלי במצרים היה בתהליך טמיעה מתקדם מאוד, הוא גם הציל אותו וגם טבע בו תורה לאורך שנים. אם לא היה הרצל ודוד בן גוריון לא הייתה מתפתחת  התנועה הציונית,  עם ללא מדינה אין לו סיכוי לשרוד במוקדם או במאוחר הוא נעלם ואכן העם היה בתהליך ההולך וגובר לקראת טמיעה מוחלטת. ללא הציונות המדינית היישוב בישראל לא היה יכול להתפתח, לא הרבה יותר מאותו יישוב יהודי שהנדיבים היהודים תמכו בו בארגנטינה.

השאלה הגדולה החייבת להעלות כאן ולכל המאמינים למיניהם מדוע האלוהים בחר במשה, ועוד יותר מדוע הוא בחר בייחוד בהרצל ובבן גוריון "החילונים" להיות שליחיו הגדולים להצלת העם. האם לא משום "שאהבת לרעך כמוך" הפך להיות העיקרון החשוב ביותר של הבורא ?

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s